הסופר מאיר שלו אומר שיצירה שמבוססת על זכרונות, נדונה
מלכתחילה למעמד נמוך מיצירה בדויה. ואוסיף אני - על אחת כמה
וכמה בדורנו שבו אמירת אמת - אין בה כבוד והבדאי הוא מלך.
אך מהו האדם אם לא ספר זכרונות מהלך. ומה מתוקים הזכרונות אומר
פרוסט.

הייתי צעיר מדי מלהשתתף במלחמת העצמאות, רק בן ארבע. לכן אני
לא יכול לקחת חלק בניתוץ הערכים ובמלחמות ההכפשה
הפוסט-היסטוריות המתחוללות היום. יום לפני הכרזת העצמאות, יצאו
בני כפרים מהשרון לטיול צהריים של חסימת כוחות בכפר טירה.
עשרים ושלושה מהם לא חזרו ורבים נפצעו. גם במושבה הקטנה שלי
היו שני הרוגים ואחד התושבים היה מפקד המבצע שנפצע קשה.
אני זוכר שלמחרת נסעתי עם אבי לעבור ניתוח שקדים בבית החולים
עין גדי בתל אביב. הגענו ברגל למרכז המושבה ושם עמד טנדר פתוח
שעל רצפתו האחורית הניחו שמיכה והשכיבו עליה את טופי מפקד
המבצע, כולו עטוף בתחבושות. דיברו על חשש מיריות בכביש. אני
ישבתי על ברכי אבי בקבינה ליד הנהג ונסענו לבית החולים
בלינסון. בבלינסון הורידו את טופי להמשך טיפול. על המרפסות של
מבנה בית החולים ישבו המון חיילים עם תחבושות וגבס על הידיים
והרגליים והם נפנפו לנו וקראו קריאות שלום.
המשכנו עם הטנדר לתל אביב ושם הכניסו אותי לבית החולים עין גדי
ושמו לי על הפה מעין מסננת עם חומר חריף ומר ו...
כך עבר לו יום העצמאות הראשון, אך אבי הציוני הסנטימנטלי לא
התיאש והמשיך לקחת אותי מאז, כמעט לכל מצעד, גם לזה מ 49 - שלא
צעד.

בשנת 62 הגיע גם תורי לצעוד. לצורך כך, האריך צה"ל את משך קורס
הצפנים שלי בחודש ימים ובחודש זה צעדנו בשלשות על מסלול טיסה
בכפר סירקין. אלו היו אימונים מפרכים ומאד לא סוציאליים שנמשכו
מבוקר עד ערב כשגם את ארוחותינו אנו סועדים במקום. אפילו לליל
הסדר לא נתנו לנו לצאת.
המצעד נערך בתל אביב ובסיומו, מצאתי את אבי שחיבק אותי בדמעות
וסיפר לי שעוד באוקראינה כשהיה ילד, חלם שהוא צופה במצעד שבו
צועד בנו.

את שארית שירותי הסדיר עשיתי במצודת אילת. אחלה מקום. הייתי
עובד כל הלילה בפענוח והצפנה של מברקים ובבוקר, נועל את חדר
השירות ויורד ששה קילומטר ברגל או בטרמפ, עד לים. הים הנפלא
הזה סובל מטמפרטורה אחידה של 21 מעלות בחורף ובקיץ. תארו לכם
איזה כיף,  ים קריר בקיץ וחמים בחורף.
בצהריים, היינו מתישבים בשקמית על חוף הים וסועדים את לבנו
בנקניקייה עם חרדל בלחמניה ובבקבוק פפ (נוזל דמוי בירה שחורה).
אחר כך להתחיל לטפס ששה ק"מ בדרך חזרה - ברגל ועם קצת מזל, גם
על איזה קומנדקר מזדמן.
השגרה שם כמעט לא נשברה. התאבנות היתה כל כך חזקה, עד שהיעלים
במקום הפסיקו לפחד מבני האדם ונהגו לשתות מהברזיה על ידינו.

יום אחד בנובמבר 1963 היא בכל זאת נשברה. מישהו החליט לשלוח
מספר חברה מהמצודה לפרישת קווי טלפון בטקס הקמת האחזות חדשה -
מספר קילומטרים צפונית מיטבתה.
הגענו לשם, פרשנו את הכבלים והמתנו לבוא הטקס.
הוא הגיע בדמותם של אברהם הרצפלד "העסקן המזמר" - דמות ססגונית
בבגדי חקי קצרים שהיה מלווה כל הקמה של האחזות בארץ. הוא הגיע
ושר כמובן את "שורו הביטו וראו, מה גדול היום הזה, היום הזה.
אש יוקדת בחזה והמחרשה שוב פולחת השדה".
יחד עמו הגיע משדה בוקר גם דוד בן גוריון. איש קטן עם שתי
כנפיים לבנות על קודקודו ופנים אדומות מאד. הוא נאם והחום היה
כבד. לרגע היה נדמה, שהגבעה עליה נערך הטקס, נתלשה מהמדבר
הלוהט והחלה לרחף באויר כמו העז מויטבסק.
זו היתה הפעם הראשונה מזה עשרות שנים - ריכלו ליצני הדור -
שהרצפלד ובן גוריון נפגשו.

מבחינתי היום, אלו זיכרונות מבית סבא. גרוע מזה, הרצפלד הוא
בית חולים בגדרה ובן גוריון נמל תעופה בלוד. במצבם זה, נראה לי
כי הסיכויים לפגישה מחודשת ביניהם - פחתו.