אני לא יודעת איך להגדיר אותך אז פשוט אני אתחיל לכתוב.

אני חייבת לספר לך משהו.
לא תיכננתי את הדברים כך.
בעצם לא תיכננתי בכלל.
חשבתי שאני רוצה, או יותר נכון, צריכה, אותך כדי להעביר את
הכאב העצום שחשתי אז, כשהכרנו מחדש.
אתה יודע, משתמשת בך..
וחשבתי לעצמי שאני לא יכולה לעשות את זה, לא יכולה להמשיך,
כי אתה רוצה יותר. ואני לא.
חשבתי שאני לא. הייתי בטוחה.
הו כמה טעיתי. אינך משער אפילו.
והזמן עבר, ואני לא חשבתי יותר מדי...
נתתי לעצמי לא להרגיש, להיות איתך... בשביל מה? לא ידעתי גם
אני.
והיה כיף.
נאטמתי, לא רציתי להבין מה קורה.
לא רוצה עדיין, אבל זה אבוד.
האמת שמלכתחילה לא רציתי להיות איתך רק בשביל לשכוח אחר.
אי אפשר לומר את זה.
היה בילבול נוראי בתוכי.
ולמרות זאת... משהו בי ידע שזו אינה הסיבה שאני איתך.
זו הייתה סיבה אחרת, הרבה יותר מפחידה. בשבילי.
הייתי שם (ועודני) כי רציתי (ועוד רוצה).
אני רוצה.
אתה מבין?
רוצה אותך.
אני חושבת שאני מתחילה להתאהב.
אתה לא יודע, כי אני לא אומרת לך את זה.
אני גם לא אגיד, אלא אם תקרא את האותיות הללו, אבל לא נראה לי
שזה יקרה, ולכן אני מרגישה בטוחה פה.
אבל אני לא אתן לזה לקרות! אני לא אתן לעצמי ליפול.
אני אלחם נגד זה, ואני אצליח, אתה תראה.
אני לא אתאהב בך!
אני שבעה מכאבים של אהבות נכזבות. די לי.
אני מפחדת, פחד טהור, להיפגע.
חוסמת את עצמי. מסתירה.
הכל קורה לי מהר מדיי. אבל אני גם לא אעצור את הסיחרור הזה.
ולפעמים, כשאנחנו מתנשקים נכנס בי להט לא ברור.
ואני רוצה אותך.
ובא לי לקרוע לך את הבגדים. בפראות.
ולנשק אותך בטירוף, בחוסר שליטה, לגעת בך.
בכל פיסת עור. ללטף. להרגיש.
רוצה אותך.
רוצה, משתוקקת, חייבת. אותך. איתי.
מרגישה את החום שזורם. בי.
ומתחילה להרגיש שהולכת לאיבוד.
ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, כי אני הרי רוצה.
כל כך רוצה. וגם לא רוצה.
ואז אני יודעת, מבינה, שאני כבר שלך.
לא בגלל כאב.
לא בגלל אחר.
לא כי הכרנו כבר.
אני שלך כי זה ככה.
פשוט ולא מובן כמו שזה.
אני אוהבת אותך.

ולא רוצה.