היא חזרה אל התל. ידעתי שתחזור. הוא היה המקום האהוב עלייה,
היא לא יכלה בלעדיו. בו היא הרגישה בטוחה, בין עשבי הפרא שצמחו
שם, בין העלים והעצים, עם רגליים יחפות עם האדמה. בעצם, היא לא
הייתה כל כך נוראה כמו בסיפוריו של האדון, אבל הייתי חייב.
לתפוס אותה. להרוג. דם. הוא משפיע עליי, אני לא מסוגל שלא.
קסמיו של האדון הם כמו רעל. רעל שחור וסמיך שזורם בדמך. עובר
בכל עורקיך, לא מחמיץ אף לא אחד. לא משאיר בל מקום טהור, גומר
אותך מבפנים. ממכר. אני זוכר את היום בו הכרתי את האדון. הייתי
עוד אחד, שמח, יפה, מאושר. הוא פיתה אותי. שכנע אותי שמגיע לי
יותר מהחיים, שאני חייב לנסות להצטרף לצד שלו. הייתי חייב,
עיניו הפנטו אותי, נסחפתי אל תוך המערבולת. נשאבתי. אני כל כך
מצטער על כך. למה לא הבנתי מה יש לי בידי? עכשיו עליי לשלם את
המחיר. הילדה הזו, באה בכל יום לתל, בורחת מהוריה רק בכדיי
לחוש את הרוח בשערה, את עשבי הפרא בגופה, את חום אדמת התל
ברגליה. היא מפריעה לתוכניותיו. מדברת על צדק ושלום. שמחה.
מנסה לשכנע את העולם כי הכל כה יפה וטוב, כי לא צריך יותר מזה.
האדון שנא את זה. לא יכל לסבול. כל כך תמה, יפה, ענוגה. יפת
נפש. לא משנה איך תיראה, יראו אותה הכל כיפה, מרוב הפנוטו של
חיוכה הזוהר, מרוב חוכמתה, הטוהר שלה, ייחודה.  אני צריך להרוג
אותה, אני חייב. אין לי ברירה, האדון שולט בי. כל כך הרבה
קורבנות, כל כך הרבה אנשים תמימים, כל כך הרבה שהתל היתל בהם,
הסתיר מפניהם את האדון, גרם להם להרגיש בטוחים, ובסופו של דבר
הקריב אותם אל האדון. בכיתי. רצחתי. אני פושע. לא רוצה לראות
עוד דם. לא מסוגל. האם היא כבר יודעת? לא. לא נראה כך. האם יש
לי איך לעצור זאת? בבקשה. אני חייב. מעדיף למות. אפילו למות
האדון לא מרשה לי. אני כלוא בביתי, באושר שהוא הבטיח לי, ואין
לי מה לעשות עם זה. היא עומדת מולי, אינה רואה שאני שם, האדון
דאג לכך. מחייכת. שרה לעצמה שירים. מריחה פרחים. מדלגת. תמימה.
טהורה. אני נשאר במקומי ולא נע, למרות התקרבותה הבטוחה, למרות
ההזדמנויות הרבות להיות רוצח. זה שוב קורה לי. אותו עקצוץ
מעצבן, אותו כאב חד, אותן ההרגשות שהאדון מטיח בי על התנגדותי.
הוא יודע כמה שאני סובל מעבודתי אצלו. הכאב כה חד, כה חודר.
יותר כואב ממות. כאב של השטן. אני בקושי מצליח לעמוד בו. גלי
חום עוברים בכל גופי, תחושות חדות, כמו סכינים הננעצים בי. אני
חייב. הוא מכריח אותי. רגליי נעות מעצמן. אין לי מה לעשות
יותר. לא הצלחתי להתנגד, נשאבתי.  

שלושה חודשים.  זה כל מה שהאדון נותן לי להתאוששות, עד המשימה
הבאה. שלושה חודשים. כל כך לא מספיק. השפתיים שלי עדיין לא
יכולות להוציא הגה. הדם. הדם עולה בזיכרוני כל כך ברור, כמו
במציאות. הו לא. שלא תהיה מציאות. אנא, שמישהו יבוא, עכשיו,
ויאמר לי שהכל היה חלום. איש לא בא. לא. אין לאן לברוח. אני
רצחתי אותה. הדם נזל. נזל על ידי, חמים כל כך. היא הלבינה אט
אט, לחייה איבדו את צבעם. היא הייתה כל כך... כל כך מתה. כל כך
קרה, לאן נעלמו אותם דילוגים נהדרים בין העמקים? אותה שירה
יפיפייה, אותו חום שהיא העניקה לעולם- הכל נעלם. ולא יחזור
יותר. אני גרמתי לכך. אני לא יכול לסבול את המחשבה הזו. עדיין
לא יכול לדבר. לא מסוגל לתקשר עם בני אדם. עם העולם. עם האדון.
בעיני כולם היא נראית לי, זעקתה ברורה וצלולה כל כך, עיניה
מבקשות חופש, מבקשות לחיות. כה צעירה היא הייתה. לא אוכל לסבול
זאת. לא אוכל להתגבר. ושלושה חודשים? זה כל מה שהאדון היה מוכן
לתת. הו, עולמי אכזר. לא- עולמי טוב. אני אכזר. אני טעיתי כל
כך הרבה בחיי. אני אשלם את העונש. מגיע לי. סליחה. אני כל כך
מצטער. טעיתי כל כך הרבה.

לשוני כמעט מתנוונת מחוסר שימוש, אך אני פשוט לא מסוגל לדבר.
כמה שהשקט שלי מעיק עליי. אך עם זאת, בכנות עמוקה עם עצמי, עם
כל העצב שהוא משרה עליי, השקט הזה, יש בו מין תחושת הקלה. יש
פעמים שאפילו מין האדון הצלחתי לשכוח לרגע או שניים. אני מחכה.
חי. מחכה לרצח הבא, לרגע בו שוב אצטרך לשמוע זעקתו של איש
תמים.

חשבתי לעצמי, האם יש דרך בה אוכל לנצח את האדון? להשתחרר?
להינצל מקללתו הנוראית, הגרועה ממוות? הו, מה הייתי נותן בשביל
חיים רגילים, כמו שהיו לי. בשביל להיות חופשי. חופש- הוא דבר
שכל כך חסר לי. כל כך קשה בלעדיו, אני יכול לפעמים פשוט
להשתגע, או שמא, אני משוגע תמיד, ויכול לפעמים לחזור למצב בו
שרוי כל  בן אדם רגיל, ומצב זה כה זר לי עד שהוא נראה לי
כשיגעון? איני יודע. הו, אני חייב לנצח את האדון. לא יכול
לרצוח עוד. אני מודה, אני רוצה להשתחרר ממנו יותר מתוך אינטרס
אישי, ופחות מתוך רצון להציל את האנשים המסכנים. הקורבנות. אני
מרגיש על כך רע עם עצמי, אך זו האמת. אני לא מסוגל לרצוח יותר,
לא מסוגל להרגיש ולזכור. לא מסוגל לראות עוד עניים כבות, עוד
ידיים קרות, עוד דם חם, הזולג לו על להב חדה, להב המוחזק בזרוע
חסונה, זרוע שעושה כל כך הרבה אך כל כך מתביישת בכך. יש לי
מוטיבציה יותר מתמיד. כנראה שהילדה עוררה בי משהו, מבטה העצוב
כאשר הסכין ננעצה בה. איני מסוגל לשתוק. אני חייב לצרוח. הו,
זה יכול לעזור, לפרק ולשחרר ממני כל כך הרבה.

שלושה חודשים עברו. תודה לך ילדה קטנה, תודה לך קורבן שלי,
תודה לך שבזכות מבטך העצוב אני יכול לדבר עכשיו, יכול לנסות
להילחם באדון. תמיד רציתי זאת, אך מעולם לא עשיתי כלום לשם כך.
תודה לך שהבאת לי כל כך הרבה אנרגיה בעצב שהפלת עליי, שבזכותך
אני כה להוט לקרב. מוכן. הוראה באה אליי! - ציווי. האדון שולח
לי את הוראותיו דרך מוחי. ראיתי אותו במציאות רק פעם אחת בחיי.
הפעם הגורלית, הפעם בה הוא לכד אותי אל תוך עיניו, ומשם והילך
לא היה זקוק יותר לראותני פנים אל מול פנים. הפעם בה הוא גרם
לי לוותר על הכל. על משפחתי. הו, משפחתי. ביתי האהובה. אשתי.
הייתה זו הפעם היחידה בה ראיתי אותו משום שהוא היה זקוק לכוח
כה רב כדי לגרום לי לוותר על הכל. הכוח העצום והמהפנט שבעיניו.
הוא שולח את מסריו בדרך כל כך כואבת, כמו זמזום קטן ומציק
במוחך, חדירה. הרגשה כאילו מישהו בא ופשוט נכנס לטריטוריה
היחידה שעוד שלך, או, שעוד הייתה שלך. הו, הרגשה כה נוראה. הוא
ציווה עליי עוד דם, עוד הרג. לא. אני לא אתן לו! אצטרך לעצור
אותו הפעם. אני לא יודע איך אעשה זאת... תמונה של ישות מתחילה
להתבהר במוחי. אני יכול להבחין שזוהי דמות אדם קטנה, גילה לא
עולה על חמש שנים. הדמות מתבהרת יותר ויותר. הו לא! אני לא
מאמין! איך הוא היה יכול לעשות זאת! האדון הזה!  לב אין לו, לא
רגשות, לא נשמה! הו, בבקשה אדון! רחם עלי! אתן הכל כדי לא
להרוג אותה. את ביתי היחידה.

עזבתי הכל בשביל האדון, עזבתי גם אותה. זוהי הפעם הראשונה
בשלוש השנים האחרונות בה אני ראיתי את ביתי. הו, מדוע בדרך זו.
כל מבוקשי בשנים אלו היה לראות שוב את זיו פניה, הו, לא ידעתי
איך זיו פניה יכול להראות לי נורא כל כך, לגרום לי כל כך הרבה
עצב. לא. לא אעשה זאת. אני איני מסוגל. לא ראיתי אותה כל כך
הרבה זמן... אך לא יכולתי שלא לזהות אותה. את פנייה העגלגלים.
את אפה הקטן, הכפתורי. את פיה העגלגל, את עיניה הבורקות,
החומות, היפות, שדי היה במבט אחד שלהן, או אפילו בזיכרון ממנו,
בכדי להרגיע את נפשי ולשמח את ליבי. הו... אותו המבט. איך אוכל
לכבותו? זה אינו עולה על הדעת. אדון אכזר! אדון אכזר! הו, לך
לך! עזוב אותי לנפשי! זהו כל מבוקשי אדון אכזר.

לילה. אני לא אצליח להירדם. אני יודע זאת. מחר ייגמרו חיי
ביתי. ביתי היחידה, אשר גדלה ללא אבא. היא אפילו לא יודעת איפה
אני עכשיו, לא יודעת איפה היא תהיה מחר, לא יודעת שהיא על
הכוונת של האדון. הכוונת שלי! הו לא. הכוונת שלי. אני רוצח.
שמיים ללא כוכבים, זה כל מה שאני מוצא בשמיים היום. שמיים
ריקים, כבו בהם האורות. והנה, השחר מתחיל לעלות. הנה הזריחה.
מעולם לא סבלתי כל כך ממראיה. אני הולך לכיוון ביתי. לא חשבתי
מעולם שאסבול כל כך ממראהו של ביתי, ביתי שלי, שכל ליבי הופנה
אליו בשלוש השנים האחרונות. הנה, אני מתחיל לראות את הכפר.
בתים מבצבצים באופק. הכל כה שמח. השמש זורחת לה בשמיים,
המדשאות ירוקות מתמיד, וצחקוקיהם של ילדים שמחים עולים מין
הכפר. אני הולך לי, רואה ואינו נראה. מרגיש ואינו מרגיש, כאילו
משותק. מה אעשה? ילדתי. היא שם. מחכה ללהב שמתחת לחגורתי. מחכה
למוות שלה. אני מתחיל להתקרב לרחוב שלי, ולא יכול לעמוד
בזוועה. אני רואה אנשים מוכרים, פנים שנוספו אליהם קמטים,
ופנים שגדלו ואינם תינוקיים יותר. לא את כולם אני מזהה. נוספו
כמה פנים חדשות, ילדותיות, ואף כמה מבוגרים שלא הכרתי. כנראה
שאני פשוט לא זוכר או מזהה, הריי פעם, לפניי לכידתי על ידי
האדון, לא הערכתי את מה שיש לי, וימים רבים הייתי שקוע בעצמי,
בביתי, ולא האמנתי שבאמת זהו יכול להיות יומי האחרון. כמה
מאושרים היו חיי אז.

דלת ביתי עומדת מולי. אני מנסה לעצור את צעדיי אך לא מצליח.
אני פותח את הדלת. שעת הצהריים עכשיו. חמודתי, ילדתי הקטנה!
היא במרחק נגיעה ממני. היא ישנה לה על כורסת העץ שליד האח,
שקטה ותמה כתמיד. חיוכה הקטן והמרומז הפרוש על שפתיה כשהיא
ישנה מזכיר לי הכל, מעלה הכל מחדש.  אני חייב לצרוח, אך לא
יכול, האדון מונע זאת מפני. אני מתקרב אליה, בנחישות,
ובסחרחורות שאין כמוהן, סחרחורות יותר חזקות משאי פעם הרגשתי,
לא מזיז את ידי. אני מצליח בנתיים לשמור אותה מעל לראשי, בכדי
למנוע כמה שאפשר את הגירוי לקחת את הלהב ופשוט לנעוץ בילדתי
הקטנה. עקצוצים זורמים בכל גופי. אני כה קרוב אליה. אני קרב
אליה כמה שאפשר. נושק לה בתוך כל הכאב, אך כמובן שהיא לא יכולה
להרגיש זאת, כי עכשיו אני כמו רוח בשביל שאר האנשים, הם לא
יכולים לראות לשמוע או להרגיש אותי. הו, ילדתי, לו ידעת מה אני
עומד לעולל לך. הסכין מחכה לה שם. אני מנסה להחזיק את היד
למעלה כמה שיותר זמן. היד כואבת כל כך. היא כמעט ונתלשת לי
ממקומה. היא מתחילה לרדת, לגלוש לה למטה, אך לא יותר מידיי,
מאמצי כה רבים, אהבתי אליה כה חזקה. דמעות זולגות ממני ללא
הפסק, ממני והלאה. אני מרגיש כי אני עומד להתעלף. כמעט ולא
יכול לעמוד בזה. הו, אם חושבים על כך, זו הפעם הראשונה בה
הצלחתי להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן. אני גאה בעצמי, חושב
שאולי, אולי בכל זאת, יש לי סיכוי. הקטן שבקטנים. דקירה חזקה
בליבי, דפיקה קטנה אך צורמת בראש, כמו אבן החובטת בה. אני נופל
לאחור. מושלך אל הרצפה, מעולף.
התעוררתי. אני לא עוד בלתי נראה, אני יודע לחוש זאת. אני שוכב
במקום לא מוכר, בתוך מיטה. לידי כיסא עץ קטן ומגולף, ושידה
שעלייה עומד זר פרחים צנוע. ריח טוב עומד באוויר. הרגשתי
מוזרה, שונה. מהו האירוע האחרון הזכור לי? אני חושב כי זהו
המאמץ לא לרצוח את ביתי. אני לא זוכר מה קרה לאחר מיכן. כנראה
שהאדון השתלט עליי והרג בגופי אותה, אחרת הייתי זוכר. בכיתי,
אך עם הכל הייתה לי הרגשה כה משונה, טובה, אני חושב. אנסה
לקום. נפלתי, לא הצלחתי לעמוד. אני חלש עוד, כנראה. חבטתי
במיטה הקימה רעש רב. אני שומע צעדים מהירים המתקרבים לחדר,
פוחד במקצת. הו, אני לא מאמין! זו אשתי, אשתי הנהדרת, היפה,
האהובה, אשתי שעזבתי בשביל כלום, בשביל סבל! היא יכולה לראותי!
אני לא מאמין למראה עיני! היא בכתה, רצה לעברי. אני עוד המום.
הו, חיבוקה, הרגשתי משהו מתמוסס בי, משהו כה נעים! לא הרגשתי
הרגשה דומה לזו זמן כה רב, והרגשה כזו בדיוק לא חשתי מעולם.
מעולם לא הייתי זקוק לחיבוקה כמו עכשיו, ברמה כה רבה. זרמים
עברו בי בכל גופי, זרמי חום, כל כך שונים היו מזרמי החום
שהורגלתי לקבל מין האדון כשלא עמדתי במשימה. הו, בכי כה מתוק.
כמה טוב לחזור הביתה! דמעותינו מתחברות, אני לא יודע מהו בכיי
שלי ומהו בכייה שלה. התחלתי לצחוק צחוק גדול. גם היא החלה
לצחוק ביחד איתי. זהו צחוק של אושר, צחוק של פורקן, צחוק של
געגוע, כל כך הרבה יש בצחוק אחד. צחוק מלא בדמעות, צחוק מלא
ברגש.

כבר שנה אני חי בביתי. עם אשתי. עם בתי. הו, כמה שאני מעריך את
זה! עד היום, אני לא לגמרי יודע מה קרה שם באותו יום, באותו
יום כה מאושר, באותו יום ההפך מדמעות עצב לדמעות שמחה. הו, כמה
אני מודה למקום לא ידוע על היום הזה! הו, כמה שהתגעגעתי
הביתה... בתי הקטנה, כמעט ושלא זיהתה אותי כשראתה אותי
לראשונה. חיבקתי אותה. בכיתי. נשקתי לה. הייתי מאושר. הערכתי
כל כך מאותו יום את חיי, את משפחתי, את סביבתי, את אנשי הכפר,
את החופש שלי לעשות מה שאני רוצה, את הבחירה.

אני חושב שניצחתי את האדון בעזרת כוח האהבה העצומה שאחזה בי
כשהבטתי בביתי. כשהבטתי בחיוך שלה. לא יכולתי להרוג אותה,
כנראה שאפילו קסמי האדון לא היו חזקים מספיק בשביל לגרום לי
לעשות זאת. באותו רגע, אני זוכר אנרגיה שלא תאומן, שמעתי את
צרחתה של הילדה המתוקה, הקורבן. לא יכולתי להאמין שזו תהיה
בתי. צחוקה חזר אליי, אהבתה אליי, אהבתי אליה. תודה! תודה!
תודה! תודה! פשוט תודה.