שקט.
עכשיו שקט, אחרי הרעש
הרעש שלי.
הצעקה.
היא הכאיבה לי, חדרה עמוק.
זעקתי, ובעצם קראתי.
לך?
לא. לא באמת לך,
הרי אם היית בא, הייתי כועסת,
שוברת הכול,
מעיפה אותך משם.
זעקתי חזק,
מבפנים,
עד לכלות נשמתי,
זעקתי, קראתי,
ולא ידעתי בעצם למה. לא ידעתי לאן.
ידעתי ברור, אולי, אך לא רציתי,
ואני לא רוצה, להודות בזה.
צעקתי, בגלל שרציתי אותך,
רציתי שתבוא,
שהכול יחזור להיות כמו פעם,
כל כך שקט ורגוע.
פעם השקט שלי היה אחר,
הוא היה נעים, רגוע.
היום הוא כל כך מאיים,
מאיים לפגוע בי,
לתקוף.
האם זהו השקט אליו כמהה אני כל השנים האלה?
לך מפה, שקט.
אני לא רוצה בך,
לא רוצה בך עוד.
אני רוצה עוד צחוק,
או, אפילו בכי.
אפילו הצעקה של מקודם עדיפה עליך,
אתה כה מעיק,
שקט.
לא, לא, רק לא הזעקה של מקודם,
לא יכולה לסבול אותה.
לך שקט.
לכי, היעלמי לך, זעקה.