את חולמת-מחייכת,
נטועה במושב כאילו נוח,
על זה שקלע אמש פרח
אל רקתך.
את מתבוננת בחיוכה
ותוהה האם האושר
הוא הולך בדד
ואוסף טרמפיסטים
על בסיס מופרך.
את לבושה לכבוד
טקס האוסקר של הנסיבות,
אתה לבוש כמו
פועל הזבל שבמרתף המתחם
שבו ייערך הטקס הכי נוצץ,
כאילו להמחיש עליבותך.
את גומעת מימייך
כאילו לא שתית מעולם
ולעולם לא עוד.
אתה קבור בין ידיך הקמוטות,
כומס מעצמך סוד.
אתם רוקדים בגסות אופיינית
לשיר מהפלאפון שמסלסל לאורך הים התיכון.
את סולדת במבטים,
אפילו אפך יעיד.
אתה חושב אנשים,
אולי זו כותבת עכשיו שיר,
אולי זה מתייפח אלי במילים
באישון לילה של אמצע החיים.
אתה בולם בפתאומיות,
בודק מעצורי שרירים,
אותך אני מכיר,
רק לא באופן רשמי.
אתה חומק תמיד
בדלת האחורית,
מילים הן אוטובוסים עמוסי הסברים
למסעות הנצח המעגלי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.