יושבת.
מנסה לכתוב.
להוציא. להתרוקן.
הכל סוער בפנים.
זה נגמר, נגמר. תכניסי לך לראש.
כך, שוב ושוב, שוב.
יש חיים אחרי זה, למרות זה...
לאסוף את עצמי, אבל קודם צריך לבוא הפיזור.
מהיכן?..
אני רוצה-צריכה-נואשת-מתגעגעת אליך.
אין דברים כאלה, אני כבר יודעת.
אבל אולי.. אולי למרות הכל... אי שם קיים... איפשהו...
הלאה.
למרוח חיוך על הפנים. הכל נפלא.
זה אפשרי?
מסתבר שכן... החיים ממשיכים... דווקא הם מאוד צבעוניים.
מגוונים.
איך זה הגיוני?
יש לי ייסורי מצפון, חדים, מנסרים, כואבים.
אני צריכה להיות עצובה!
אני באמת עצובה לפעמים, כשאני לבד בחדר, בלילה, במיטה.
אז באה הדמעה, פתאום, בלי התרעה מוקדמת.
מתגלגלת לה על לחיי הלבנה, וקוראת לכל שאר החבורה, החצופה
הזו.
ואז זה באמת כואב והגעגוע חותך בנפש.
אהבה קטועה.
לא מצליחה לכתוב.
קמה.
הולכת.