צחצחתי את שיני, מרחתי את קרם הפנים שאחותי נתנה לי וטענה כי
'הוא עושה פלאים לעור אך יש למרוח אותו רק לפני השינה', נכנסתי
מתחת לשמיכה ונשקתי לאבן המזל שלי.
אני זוכרת שרגע לפני שפוזרה אבקת השינה על עפעפי, עלתה במוחי
מחשבה: 'אילו יכולתי...' את המשך המשפט איני זוכרת, כנראה
נרדמתי.
למחרת קמתי לצלצול שעוני המעורר, התחלתי בריטואל הבוקר שלי
והורדתי את הכלב לטיול.
לאחר מכן, נסעתי לבית הספר, נפגשתי עם חברותי ונזכרנו שבשעה
האחרונה יש לנו מבחן בהיסטוריה אשר אף אחת מאיתנו לא טרחה
ללמוד אליו, מסיבה כזו או אחרת, הרוב, תירוצים.
דווקא בשיעור אשר אני הכי פחות אוהבת, נזכרתי! 'אילו יכולתי...
למחוק את היום הכי אהוב עלי, אשר הפך ליום השנוא עלי, האם באמת
הייתי עושה זאת?'.
זוהי המחשבה אשר עלתה במוחי אמש, רגע לפני הירדמי, לאחר אותו
היום אשר עד כה היה הכי אהוב עלי!
מה היה אתם שואלים? ובכן, אספר לכם:
יום שלישי, היום האהוב עלי בשבוע: שעתיים ראשונות אומנות,
שעתיים ספרות, מקצוע בו אני מצטיינת [כאשר יש אמא סופרת, יש
"עזרה מהבית"], ושעתיים של... ובכן, זמן פנוי.
השעתיים הראשונות עברו עלי ברוממות רוח, סיימתי את יצירת
האומנות עליה אני שוקדת שיעורים מספר, חתול חימר בעל זנב נפוח,
השעתיים הבאות עברו במין שלווה נינוחה כאשר דיברנו על סיפורו
המרתק של או הנרי, "אחרי עשרים שנה", מן השיעור יצאתי בהרגשה
כי אוכל לעבור אפילו את ההפרעות הקשות ביותר, בשלווה. לא יודעת
למה, אך לספרות יש השפעה כזאת עלי.
ואז הגיע הרגע אשר הפך את יומי על כנו!
יצאתי להפסקה, בעודי אוחזת בידי השמאלית את הסנדוויץ' האהוב
עלי בתוספת גבינה לבנה, ובידי הימנית את מכשיר האיי-פוד החדשני
שקנה לי אחי, ארע הדבר הבא:
רותם, החברה שכביכול הייתה תאומת הנפש לי, מגחכת עם ליאת,
"מלכת השכבה" בעודן מדברות עלי! נדהמתי! לא הבנתי מדוע, בשם
אלוהים, רותם, מי שחלקתי עימה את כל רגעי הילדות, את כל מסיבות
ימי ההולדת שלי, את כל סודותיי, אשר אפילו ליועץ בית הספר איני
מעיזה לספר, חושפת עתה את רזי נפשי באוזני אותה נערה אשר נהגה
עד כה לצחוק עלי בכל הזדמנות אשר ניתנה לה.
והכי גרוע? הסוד אותו סיפרה לה רותם, היה הסוד הכי יקר לי!
הסוד בו אני גיליתי לה את אהבתי לנער ההוא, הנער התמיר, אשר
עיניו הירוקות העלו חיוך על פני כל עת שנגלו לעיני, הנער בעל
החיוך הכובש אשר יכול להמיס גם את לב הרשעים מכל, הנער אותו
אהבתי!
ולא פה נגמר הסיפור, הו לא!
אחרי שנודע לליאת "מלכת השכבה" על כמיהתי לאותו נער, הייתה
חייבת לספר זאת גם לשאר חברותיה "המקובלות" וכמובן איך שמועה
עסיסית כזאת יכולה לדלג על אוזני הנער עצמו? הידיעה לא הועברה
בדרך נועם, אלא בדרך לגלוג וצחוק, דרך אשר פגעה בי קשות והביכה
את אותו הנער, אשר יכולת לשקוע לתוך שפתיו הרכות, אשר אהבתי כל
כך.
רצתי לתא השירותים ונשארתי שם עד סוף ההפסקה, אז יכולתי לחמוק
לכיתה כשאין אף נפש חיה בדרך שתוכל לצחוק על חשבוני.
האמת? איני יודעת אם אשאל את אותה "חברה" מדוע פגעה בי בצורה
כזאת, האם מתוך רצון להשתייך לקבוצה "המקובלת", או כי שכחתי
להחזיר לה ספר אשר השאילה לי זה מכבר...

'אילו יכולתי... למחוק את היום האהוב עלי, אשר הפך ליום הכי
שנוא עלי, האם באמת הייתי עושה זאת?'
אני מאמינה שלא. היום בו נפגעתי כל כך, רק יחשל אותי ואת נפשי,
כך אוכל, ולו במעט, להתמודד עם דברים קשים יותר בחיים הצפויים
לבוא...