[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רזי רוני
/
קון נאנג

'קון נאנג' היא עיירת דייגים בדרום מיזרח תאילנד
כחצי שעה נסיעה משדה התעופה החדש על כביש 7 לכיוון פאטייה
יורדים במחלף לכיוון צ'יאנגבורי וחותכים מערבה לכיוון הים
בכביש שנראה שלא מוביל לשום מקום.
לקראת סוף הכביש ישנה עיירה קטנה עם בתי עץ ישנים ורחוב ראשי
אחד עם כמה בתי אבן גדולים יותר, חנויות, וכמה ברים שוממים.
ממש לקראת סופו, לפני שהוא נישפך לים יש פניה קטנה ימינה
וכחמישים מטר משם ישנו מלון קטן בעל עשרה חדרים ללא שם. על גגו
יש שלט "מלון" באנגלית ובתאית.
הלובי מורכב מדלפק עץ ארוך בצד אחד ומולו כמה שולחנות אוכל,
בצד ממוקמות שתי עמדות אינטרנט.
מול המלון ישנו חוף קטן עם עצי דקל גבוהים וכמה סירות דייגים.

פקידת קבלה שמנה וממושקפת, מה ששיווה לה מראה אינטליגנטי,
קיבלה את פני והציעה לי חדר במאתיים באט.
"מזגנים אין אצלנו" אמרה, "אבל יש פאן ודי נעים בחדרים, כל
החדרים ממוקמים בקומה השניה והשלישית".
"שמי נונג סאן קון" הציגה את עצמה בחיוך "אבל אתה יכול לקרוא
לי סאן".
הודיתי לה ועליתי איתה לראות חדר בקומה השניה. המלון היה כמעט
ריק, אין כמעט תיירים שמגיעים לכאן והמלון משמש בעיקר לתיירות
מקומית שאינה מצוייה בתקופה הזאת.
החדר היה מקסים, החלון עם הנוף לים נראה כמו תמונה, מיטה גדולה
מעץ וארון מעוצב יפה, שולחן קטן ושתי כסאות עץ לידו בפינת
החדר, על השולחן היה אגרטל קטן כשפרח הסחלב ניבט ממנו.
סאן הפעילה את הפאן הגדול שהיה ממוקם בתיקרה ואוויר נעים מאוד
הציף את החדר. בחוץ ירד גשם והאווירה בחדר היתה פשוט מקסימה.
ירדנו אל הלובי ונירשמתי.
"כמה ימים תישהה כאן" שאלה בחיוך.
"אני עדיין לא יודע" השבתי לה, "מלכתחילה לא היתכוננתי להגיע
לכאן בכלל".
"תן לי אלף באט עבור חמישה ימים" אמרה, "במידה ותעזוב מוקדם
יותר תקבל את ההפרש בחזרה".
הושטתי לה שטר של אלף באט והיא רשמה משהו בספר של המלון.
ליד אחת מעמדות האינטרנט הבחנתי באדם קצת מבוגר בעל חזות
ארופאית. הוא היה מרוכז באינטרנט ושתה מיץ תפוזים מכוס גדולה.
"זה יורגן" אמרה לי סאן משהבחינה שאני מתבונן בו, "הוא אחד
משלושת הדיירים שמתאכסנים כרגע במלון, הוא מדנמרק" הוסיפה
ונידבה מידע בחיוך. חייכתי אליה בחזרה, אספתי את התיק שלי
ועליתי לחדר. שיחררתי את אבזם מיכנסי והשתרעתי על המיטה.

לא עברו חמש דקות ונישמעה דפיקה על הדלת. "פתוח" קראתי. סאן
ניכנסה לחדר נושאת בידה מגש עמוס בפירות רעננים. "זה בשבילך
ממני" אמרה והניחה את המגש על השולחן. "אני אודה לך אחר כך"
סיננתי לעברה בחיוך, לא בטוח ששמעה, היא יצאה מהחדר וטרקה
בעדינות את הדלת אחריה.
התרוממתי מהמיטה בחוסר חשק וניגשתי אל השולחן, הייתי רעב
במיקצת אבל לא התחשק לי עכשו בגשם לצאת ולחפש אוכל, הושטתי יד
אל פרי האננס ומצצתי ממנו את כל הסוכר שניגר אל גרוני, אחר כך
לקחתי את פרי השאמפו, שהוא חמצמץ במיקצת, וחיסלתי אותו די מהר,
הרגשתי שובע מסויים והישארתי את שאר הפרות על השולחן. התפשטתי
עירום לחלוטין אל מול החלון הפתוח שרק הגשם ועצי הדקל או שמה
אלו עצי קוקוס היו מולי.
נכנסתי אל המקלחת, פתחתי את זרם המים הקרים (סאן שכחה להגיד לי
שאין מים חמים בחדרים) וציננתי את גופי מהנסיעה הארוכה. אחר
כך, יצאתי, התנגבתי והישתרעתי עירום על המיטה הגדולה, עצמתי את
עיני ושיחזרתי את עשרים וארבע השעות האחרונות שחלפו.



רק אתמול אחר הצהרים התקשרתי לסוכן הנסיעות שלי ואמרתי לו שאני
חייב דחוף לנסוע לתאילנד. "מה קרה שם?" שאל אותי. "כלום"
השבתי, "פשוט אני חייב לנסוע".
אחרי מספר דקות של חיפוש במחשב הוא חזר אלי. "יש לך מזל
מהשמיים, יש מבצע באל על של הנוסע המתמיד ב 699 דולר לשבועיים,
מתי אתה רוצה לצאת?" שאל. "אתמול" השבתי לו.  הוא סגר את
הטלפון.
"כשיש מזל אז יש" חזר אלי אחרי כמה דקות, "אתה יכול לצאת
הלילה?" שאל,  "מצויין" השבתי לו. "בסדר" אמר "אני כבר מפקסס
לך את הכרטיס האלקטרוני".
וכך מצאתי את עצמי על הטיסה עוד באותו הלילה.
אני אגיע לפאטייה, אני מכיר הרבה גסט-האוזים זולים שם, בטוח
שבתקופה הזאת אמצא חדר, חשבתי לעצמי.
את רוב הטיסה העברתי בשינה ובשעת צהריים מוקדמת נחתתי בשדה
התעופה החדש של באנגקוק.

עליתי לקומה השניה כדי למצוא מונית זולה לפאטייה כשניתקלתי
בנם.
נם, תאילנדית קטנת קומה, מדדה על נעלי עקב שמגביהים אותה בכמה
סנטימטרים, כבת שלושים או קצת פחות, פניה נאות מאוד והיא סוחבת
מזוודה בערך בגובה שלה (אני מגזים קצת), היא עלתה איתי לקומה
השניה במדריגות הנעות. עזרתי לה לסחוב את המיזוודה שלה במעלה
המדריגות, משסיפרה לי שהיא עולה גם לתפוס מונית מוזלת סיפרתי
לה שאני לכיוון פאטייה ואולי נחלוק מונית.
"למה פאטייה?" שאלה. "סתם" אמרתי לה, "יש לי פשוט שם חברים".
"בקון נאנג כבר היית?" שאלה, "לא" השבתי לה, "איפה זה?".
"עיירה מקסימה לחוף הים, לא רחוק מצ'יאנג בורי, משם אני באה
ולשם אני חוזרת, בוא, תבקר שם ולא תיתחרט", אמרה בחיוך מפתה.
או קיי, חשבתי לעצמי, למה שלא אנסה מקום חדש.
"בסדר" אמרתי לה, "בואי נחלוק מונית לקון נאנג".
עלינו לקומה השניה ויצאנו אל המוניות.  נתתי לה לנהל את המשא
ומתן עם נהג המונית. "חמש מאות באט לשנינו" אמרה לי, ואני
ידעתי שאני הייתי משלם לפחות אלף, וגם זה כי אני מכיר את נוהגי
המקום, תייר חדש ישלם כאלף ושמונה מאות.
במשך הנסיעה היא סיפרה לי שחזרה בטיסה מהצפון, מצ'יאנג מאי, שם
היא עובדת במישרד עורכי דין, היא מגיעה עכשו לשבוע לחופשה
הביתה ואחר כך חוזרת צפונה, האנגלית שבפיה היתה בסלנג תאילנדי
מובהק, אבל אני הבנתי אותה טוב מאוד.
"מדוע קוראים לך נם(מים בתאית)?" שאלתי אותה.
"כשהייתי קטנה שיחקתי כל הזמן במים ולכן דבק בי הכינוי הזה"
הסבירה לי מצחקקת.
"את תישני בבית?" שאלתי, "כן" השיבה לי, "אתה יכול להיתגורר
במלון קטן ונחמד, ותהנה לך מאווירת העיירה".    
"ומתי אפגוש אותך?" שאלתי ישירות.  נם הסמיקה, "אם אתה רוצה
אני אזמין אותך אלי, תכיר את מישפחתי".
"את נשואה? יש לך מישהו?" שאלתי. "לא" השיבה, "בעבר הייתי
נשואה ויש לי בן קטן בן חמש שהורי מגדלים אותו".
"אני רוצה להכיר אותו" אמרתי, "בשימחה" השיבה.
וכך היגענו לעיירה כשהיא יורדת ברחוב הראשי ומכוונת את נהג
המונית אל המלון. "אני אבוא בערב למלון שלך ואקח אותך לסיבוב
בעיירה" הבטיחה, ונעלמה אל תוך אחת הסימטאות שניבלעות מבין
בינייני האבן ברחוב.
הנהג המשיך עד לסוף הכביש ופנה ימינה אל המלון. "רק טיפ" אמר
כשהיתכוונתי לשלם לו, "הגברת כבר שילמה עבור הנסיעה" המשיך.
הוצאתי שטר של מאה באט והוא הודה לי.
נכנסתי מהר אל המלון, שלא להירטב מהגשם שירד לסרוגין.

בשלב מסויים נרדמתי.
התעוררתי לקול דפיקה בדלת. "פתוח" קראתי. סאן ניכנסה פנימה "נם
היתה כאן לפני כחצי שעה, תיארתי לעצמי שאתה ישן ולא רציתי
להעיר אותך, היא אמרה שהיא תחזור בשמונה. עכשו שבע ובעוד כחצי
שעה יהיה לך כוס קפה מוכן למטה, רציתי לדעת אם אתה רוצה גם
משהו לאכול".
"תודה" השבתי לה, "קפה יספיק לי בינתיים, אני כבר יורד".
"כדאי שתשים עליך משהו לפני שאתה יורד" אמרה בחיוך וסגרה אחריה
את הדלת, ורק אז שמתי לב שאני שוכב עירום לחלוטין על המיטה.
בחוץ כבר היה חושך מוחלט ואור הירח החל להאיר את השמים, הגשם
פסק ואוויר נעים זרם פנימה.
שמתי על עצמי ג'ינס, לא טורח ללבוש תחתונים מתחת, זרקתי על
עצמי חולצת טי שרטס, שטפתי פנים וירדתי ללובי.
המקום היה "עמוס", יורגן הדני עוד ישב ליד האינטרנט ושני זוגות
מעורבים, זר תאילנדית  וילד קטן, ועוד זוג שדווקא היא היתה זרה
והוא תאילנדי, חלקו שולחן גדול שעליו בקבוק של רום מקומי וכמה
בקבוקי סודה.
התישבתי ליד שולחן ריק. כבר אגיש לך, סימנה לי סאן בחיוך הקסום
שלה.
התבוננתי ביושבים, מנסה ללמוד אותם ולתהות על קנקנם, הם דיברו
באנגלית משולבת תאילנדית ולא הצלחתי להבין הרבה מהשיחה שלהם.
חשבתי על השפה הזאת וניזכרתי במוטי ידידי שנשוי כבר עשרים שנה
לתאילנדית. הם מדברים אע"ת, אמר לי, שזאת שפה שמשלבת עברית
אנגלית ותאילנדית ביחד, ורק הם מבינים אחד את השני.
הקפה הגיעה אל שולחני מלווה בכמה שוקולדים קטנים, "אני לא רוצה
להכביד עליך כי נם אמרה שאתה מוזמן אליהם לבר בי קיו" אמרה לי
סאן והמשיכה עם כוס מיץ גדולה אל יורגן שעדיין ישב על יד
המחשב. השעה היתה קצת אחרי שבע וחצי, לקחתי את כוס הקפה
והתישבתי ליד עמדת האינטרנט השניה, בדקתי קצת מיילים וכתבתי
קצת.
"שלום" אמרתי ליורגן, לא בלחץ על מנת לא להפריע לו. הוא היה
מרוכז במחשב שלפניו אבל עצר לרגע, הושיט את ידו, הציג את עצמו,
חייך אלי ולחץ את ידי, וחזר לכתוב.
מאוחר יותר אתחקר אותו, ציינתי לעצמי, הוא נראה אדם חביב.
לא הרגשת איך חלף הזמן עד שסאן התיצבה לידי."מחכים לך" אמרה.
קמתי ממקומי וראיתי את נם בכניסה מלווה בבחור תאילנדי כבן
עשרים. חייכתי אליהם ובאתי לקראתם.
"תכיר, זה יוק, אחי" אמרה נם. התבוננתי בה, לבשה ג'ינס פשוט
וחולצת טריקו, היא נעלה הפעם נעלי התעמלות שטוחות וניראתה כבת
עשרים, קטנה, בעלת עיניים גדולות ונוצצות ושער חלק וארוך.
הושטתי יד ליוק ונשקתי נשיקת נימוסין על לחייה של נם.
"אני מקווה שאתה רעב" אמרה לי, "אמרתי לסאן שלא תיתן לך כלום
לאכול, עושים לכבודי בר בי קיו הערב ומשפחתי רוצה לראות אותך".
שמחתי.
"רק תיזכור שאני מכירה אותך  כבר הרבה זמן, אתה היית לקוח של
המישרד שלי בצ'יאנג מאי. שכן, לא מקובל אצלינו שבחורה תזמין
גבר שהיא בקושי מכירה אליה הביתה" הוסיפה נס וקרצה לי,"ואל
תידאג, אחי, כמו רוב מישפחתי לא מבינים מילה באנגלית, אני אשמש
לך כמתורגמנית". חייכתי בהסכמה.

יצאנו מהמלון. הגשם שירד קודם פסק לחלוטין והשמים היו מוצפים
בכוכבים, הערב היה חם למדי. הלכנו לכיוון הרחוב הראשי שהיה
מואר בשעה כזאת . החנויות היו סגורות אבל כמה ברים היו פתוחים,
מוסיקה מקומית בקעה מהם ומספר אנשים ישבו בחוץ,  מספר די גדול
של דוכני אוכל היו פזורים לאורך הרחוב כשמיסביב לכל דוכן
פזורים שולחנות מתקפלים וכיסאות פלסטיק. כמעט הכל היה מלא
ונראה שכל יושבי העיירה הגיעו לאכול בשעה הזאת.
ניכנסנו לאחת הסימטאות שהובילה אותנו בדרך עפר אל שורת בתי עץ.
אחרי מספר דקות הליכה היגענו אל ביתה של נם. בית עץ טיפוסי
בנוי על כלונסאות כהגנה מפני שיטפונות עם חצר גדולה בחזית שבה
ישבו כעשרה אנשים מיסביב לשני שולחנות גדולים ושתו בירה
מקומית, על מנגל גדול היו מונחים מיני בשר ועופות, ניצלים להם
ומדיפים ריח של טיבול חריף.
הם קמו לקראתנו וכולם עברו ולחצו את ידי, הושיבו אותי בראש
השולחן ומזגו לי כוס בירה מהולה בכמה קוביות קרח. מוסיקה
מקומית בקעה מטייפ שבור בחציו שיילל  במיקצת, אבל הוסיף
לאווירה האותנטית שבמקום.
חייכתי אל כולם, נם דאגה לשים כרוב כבוש וכמה ירקות מולי, שלא
אשתה על בטן ריקה ושאלה איך אני אוהב את הבשר. הסברתי לה שאני
לא אוכל חזיר ומה שנישאר בעצם זה רק עוף שאני אוהב את החזה שלו
עשוי טוב.
"אני אשתדל בשבילך" אמרה, "אבל באופן כללי יהיה הרבה אוכל מולך
ותוכל לבחור לך מה לאכול".
הודיתי לה והיא פנתה לעזור בעבודות הבישול.
נם נתנה לי הרגשה טובה, כאילו אנחנו באמת ידידים זמן רב. לגמתי
מהבירה והחלתי לנהל שיחת נימוסין עם בחורה כבת ארבעים או משהו
כזה שהוצגה בפני כאחות של נם, או בת דודה שלה, זה לא בדיוק
ברור לפי ההגדרות שלהם. כי בעצם בתאילנד גם שתי בנות דודות
שגדלות ביחד נחשבות לאחיות.
קים, קראו לה. היא היתה מצחיקה מאוד ודיברה משפטים בתאית כשהיא
משרבבת מידי פעם מילה או שתיים באנגלית, למרבה הפלא הצלחתי
להבין את רוב דבריה, עניתי לה באותה השפה, שהיא בעצם אנגלית
משולבת בתאית ומידי פעם הרשיתי לעצמי להכניס גם מילה או שתיים
בעברית, שכן, זה לא נראה לי ממש משנה מה אני אומר.
קים טרחה למלא את כוסי בבירה וקרח אחרי כל מספר לגימות שלי, כך
שכל הזמן הכוס שלי היתה מלאה.
האוכל התחיל לזרום לשולחן וטעמתי קצת מכל דבר שלא היה לי חריף
מידי, לבסוף פינקה אותי נם במנה של חזה עוף עשוי היטב ומטובל
בעדינות. הרגשתי איך הבירה עולה לי לראש.

הזמן עבר וחלק מהחוגגים פרש עד שמצאתי את עצמי יושב עם נם,
אחיה, קים  וההורים של נם שכל הזמן הסתכלו עלי, מחייכים
ומדברים עם נם.
"הם שואלים עליך פרטים", הסבירה לי, "אמרתי להם שאנחנו ידידים
זמן רב ונפלה לי הזדמנות טובה להזמין אותך לעיירה שלי. הם מאוד
שמחים על כך". הוסיפה בחיוך.
השעה היתה כבר מאוחרת, ועייפות השתרעה עלי.  אמרתי לנם שאני
עייף.  היא ואחיה ליוו אותי עד הכביש הראשי. "מכאן אני כבר
אמצא את דרכי למלון," אמרתי לנם, נשקתי לה והודתי על הארוחה.
"אני אבוא לבקר אותך מחר" אמרה כשניפרדנו, "אראה לך קצת את
הסביבה".
נפרדתי מהם והודתי לה שנית ופניתי לכיוון המלון.

הדרך למלון היתה מוארת אבל השלט שעל גגו היה כבוי. נכנסתי
ללובי, בחור צעיר שישב מנומנם הושיט לי את מפתח חדרי. הלובי
עצמו היה ריק וחשוך כשרק מנורה קטנה דלקה על הדלפק הארוך.
עליתי לחדר, הסרתי את בגדי וניכנסתי למקלחת הקרה. המים העירו
אותי במיקצת, אבל כשניכנסתי למיטה נירדמתי חיש מהר.

התעוררתי מקרני השמש שבקעו מבעד לחלון הפתוח, אוויר בוקר נעים
הציף את החדר. הצצתי בשעון, השעה היתה שמונה וחצי, שעה מוקדמת
בתאילנד, רעש מנועי סירות הדייגים התערבב בציוץ ציפור גן העדן
שקוננה על עץ קוקוס סמוך. התהפכתי לצד השני בניסיון להרוויח
עוד שעת שינה אבל לא הצלחתי להירדם.
קמתי ויצאתי אל החלון הפתוח, השמיים היו מעוננים אבל לא ירד
גשם, הדייגים הפעילו את מנועי הסירות אבל לא ראיתי סירה
יוצאת.
שטפתי את עצמי וירדתי אל הלובי.
סאן קיבלה את פני בחיוך הגדול שלה, "קפה או תה?" שאלה והצביעה
על שני קנקנים שהיו מונחים על אחד השולחנות.
"קפה" השבתי לה בחיוך של בוקר והיתישבתי ליד המחשב, לבדוק קצת
מיילים.
היא מזגה לי כוס קפה והניחה את הקנקן הגדול לידי. "אתה יכול
להוסיף לעצמך אם תרצה" אמרה לי.
הלובי היה ריק לחלוטין וסאן העסיקה את עצמה בכתיבה , נתנה לי
להיתעסק בשלי בשקט.
"מה עושים כאן?" שאלתי אותה כשסיימתי את היתעסקותי במחשב.
"אין הרבה מה לעשות כאן" השיבה, "אפשר לטייל לאורך החוף, יש
כאן שמורת צדפים נהדרת".

ניצלתי את מזג האוויר הנעים וירדתי אל החוף, פוסע יחף  ומשקיע
את אצבעותי בחול הרך. התבוננתי בחול שהיה שזור בשלל צדפים וכך
צעדתי לאורך החוף כשראשי ועיני שקועים בחול ובמאות הצדפים,
הצדפים היו בגדלים שונים ובצורות שונות. החל משיברי צדפים
קטנים ועד קונכיות גדולות שהיה אפשר להצמיד אותם לאוזן ולהקשיב
למנגינת הים והרוח.
היגעתי עד קצה החוף והיתישבתי על סלע שבלט מהחול. היצמדתי את
אחת הקונכיות  לאוזני והיקשבתי למנגינת הרוח, הייתי בעולם אחר,
מנותק מהמציאות שלי,מצרות היום יום, לא חושב על כלום, עושה
איתחול למוח שלי.
שעה ארוכה ישבתי כך, מקשיב למוסיקה של הטבע ונועץ את מבטי
באופק הים שהיה צבוע בכחול מעורב באפור השמים ומטובל בכמה איים
שקישטו את קו האופק.

שתי ידיים עדינות שהונחו על כתפי וציחקוק קל החזירו אותי אל
עולם המציאות. נם התיצבה לידי במיכנסים קצרות ורגלים יחפות.
"אני רואה שאתה מסתדר כבר" צחקה. התבוננתי בה, ראש של בחורה
לקראת סוף שנות העשרים, שיער שחור ארוך, וגוף של ילדה בת חמש
עשרה.
היא הושיטה לי שקית נילון שבתוכה חתיכות אננס ואבטיח משופדות
על מוטות עץ קטנים והתישבה לידי, סיפרה לי על קבלת הפנים שעשו
לה בבית ועל היתרשמות משפחתה ממני.
חילקה לי הרבה מחמאות שגרמו לי להסמיק מעט.
נפרדנו מהחוף ופסענו לעבר דוכן נודלס. למרות שעת הבוקר, נם
לקחה מנה גדולה של מרק נודלס עם בשר והוסיפה לו כמות של צ'ילי
לא מבוטלת שאת חריפותו יכולתי להרגיש עד אלי, אני היסתפקתי
במרק עם איטריות בלבד כשזרקתי פנימה מספר ירקות.
"אני צריכה לאסוף את הבן שלי מאחותי", אמרה לי נם כשסיימנו
לאכול, "אבוא לבקר אותך במלון אחרי הצהריים," הוסיפה ונפרדה
ממני בציחקוק. התבוננתי בה נעלמת אל תוך הסימטה.

פסעתי לאט לעבר המלון על שביל העפר שהוביל אליו מהרחוב הראשי,
סירות הדייגים שהיו ליד החוף נעלמו כמעט כולן וטיפות של גשם קל
ציננו את החום שהיה בשעת צהריים מוקדמת זאת.
הגשם התחזק ואני ניכנסתי אל הלובי, מנגב את רגלי היחפות על בד
גדול שהיה מונח בכניסה.
סאן ירדה מהקומה העליונה, נושאת בידה סל כביסה גדול, שכן,
מסתבר שהיא גם החדרנית.
יורגן ישב כהרגלו ליד אחת מעמדות האינטרנט.
עליתי לחדר, שטפתי את עצמי מעט וירדתי ללובי, התישבתי ליד
המחשב השני, בדקתי קצת מיילים ומה קורה בעולם האמיתי, לא שזה
ממש עיניין אותי, רק רציתי להיות מעודכן.
סאן הביאה לי כוס מיץ גדולה ופנתה לעיסוקה.
סיימתי עם המחשב ועברתי לשבת ליד אחד השולחנות, מעלעל בכמה
מגאזינים, יורגן היצטרף אלי אחרי כמה דקות והחלנו לנהל שיחה.
הוא סיפר לי שהוא פנסיונר והא מעביר את רוב זמנו בתאילנד, כל
חודשיים או שלושה הוא מגיע לחודש, כל פעם מיתיישב בעיירה אחרת,
לפני כשנה הוא גילה במיקרה את קון נאנג ומאז הוא מקפיד לחזור
לכאן כל פעם, מיתבודד בדרך כלל ומעביר את זמנו בקריאה באינטרנט
וקריאת ספרים בכלל. יש לו גם כמה חברים מקומיים שבאים לבקר
אותו מידי פעם ורק לעיתים רחוקות הוא יוצא לכמה ימים לבאנגקוק
וחוזר.
סיפרתי לו קצת על עצמי והוא הסכים איתי שזה המקום הכי טוב
להירגע בו.
"ומה ברחוב הראשי?" שאלתי, "איך בכל זאת מבלים כאן?" המשכתי.
"זונות אין כאן" אמר, "יש כמה ברים ברחוב הראשי, אבל בכולם אתה
רק יכול לשמוע מוסיקה ולשתות בירה או אלכוהול מקומי, הבחורות
שם רק מלצריות למרות שהן ישבו איתך ויקשקשו בחביבות, אבל אל
תיטרח לנהל איתן שיחה, רובן לא מבינות מילה באנגלית".

יורגן חזר אל המחשב ואני עליתי לחדר, מנסה לקרוא ספר שהבטחתי
לעצמי מזמן לקרוא ומישום מה אף פעם לא הצלחתי להעביר בו יותר
משלושה עמודים.
התעמקתי בספר עד שהירגשתי את עיני נעצמות, לא נילחמתי בהרגשה
הזאת ונירדמתי לשעה קלה.

קול שאון מנועי הסירות העיר אותי. התבוננתי בחלון, הגשם פסק.
ירדתי למטה ופסעתי אל החוף, מתבונן בדייגים המתכוננים לצאת.
שלח לי את החבל בבקשה, שמעתי את אחד הדייגים קורא לי באנגלית
עילגת. זרקתי לעברו חבל שהיה מונח לידי, הוא קשר משהו בסירה
ואחר כך קרא לעברי כמה מישפטים שלא הבנתי. לאחר שחזר על עצמו
מספר פעמים הבנתי שהוא רוצה שאביא לו ארגז קטן שהיה מונח על
החוף כמה מטרים ממני. בלי לחשוב יותר מידי, ניגשתי אל הארגז
והרמתי אותו, הוא לא היה כבד במיוחד וכך מצאתי את עצמי פוסע עם
הארגז עד לסירה כשאני ניכנס לים כשהמים מגיעים כמעט עד בירכי.
הוא לקח מידי את הארגז ומילמל כמה מילות תודה.
חזרתי אל החוף והיתישבתי על סלע סמוך. התבוננתי בו מסדר את
הסירה לקראת היציאה לדייג.
אחרי מספר דקות הוא ירד אל החוף, אוחז בידו שתי פחיות בירה,
הוא הושיט לי פחית אחת ולחץ את ידי, "אני ג'ימי" הציג את
עצמו.
היצגתי גם אני את עצמי והבעתי התעניינות בהכנות לדייג.
ג'ימי דיבר אנגלית תאית מצחיקה אבל אפשר היה בקלות להבין אותו
אחרי שמיתרגלים למושגים החדשים שהמציא.
אחרי שסיימנו לשתות את הבירה, נפרדנו לשלום והוא פסע אל תוך
הים, משחרר את החבל שקושר את סירתו אל החוף, הניע את מנוע
הסירה ונעלם לכיוון האופק. התבוננתי אל הסירה המתרחקת עד
שנעלמה מעיני אל בין הגלים.

חזרתי ללובי המלון ולהפתעתי מצאתי שם את נם וסאן ועוד ילד קטן
יושבים ליד אחד השולחנות ואוכלים מאכל תאילנדי שניראה כמו עיסת
בשר ואורז כשעליהם סרטנים קטנים.
הן הזמינו אותי להיצטרף לשולחן, ישבתי לידם, מתבונן בהן אוכלות
ומשוחחות.
"זה טיק, הבן שלי" הציגה בפני נם את הבן שלה, חייכתי אליו והוא
החזיר לי חיוך מבוייש תוך שהוא אוכל מהמנה שמונחת לפניו.
קמתי מהשולחן ועברתי לעמדת המחשב, לבדוק מה קורה בעולם, הינחתי
להן לסיים את האוכל, הארוחה שלהן היתארכה.
שוחחתי מעט עם יורגן שישב כהרגלו ליד עמדת האינטרנט, הוא סיפר
לי שעוד יומיים שלושה הוא נוסע ליום אחד לבאנגקוק ושאל אם אני
רוצה להיצטרף אליו, "יכול מאוד להיות" השבתי לו, "נראה איך
יתפתחו כאן העניינים" אמרתי וסימנתי לכיוון נם.
"אין בעייה", חייך אלי בהבנה, "אתה יכול להחליט ברגע
האחרון".

בחוץ הערב החל לרדת וירח גדול האיר את הלילה.
עליתי לחדרי להחליף בגדים. כשירדתי הן סיימו כבר לאכול.
"בוא, אראה לך מה אנחנו עושים כאן בערבים", אמרה לי נם.
יצאנו אל הרחוב הראשי כשהיא אוחזת בידו של טיק הקטן, הוא היה
ילד מאוד מנומס וצמוד אליה, חשבתי כמה כואבת להם הפרידה כל
פעם, אבל הצורך לפרנס גובר על הכל.
היגענו אל הרחוב הראשי וניגשנו אל אחד הברים, כמה אנשים ישבו
על יד כמה שולחנות שהיו פזורים בבר הפתוח, שותים בירה או רום
מקומי וצופים על תושבי העיירה שהחלו למלא את שולחנות האוכל
הפזורים על המידרכה צמודים לדוכני האוכל שעבדו בשעה זאת במלוא
המרץ.
ישבנו ליד שולחן עגול, היזמנתי לטיק הקטן קולה ולנו שתי בירות
"צ'אנג" קרה שהוגשה בתוך שרוול קלקר על מנת לישמור על קור
הבירה. השמים היו נקיים מעננים והירח נראה היטב.
לא חלף זמן רב ועוד כמה תאילנדים חברו לשולחן, נם הציגה את כל
אחד שהגיע לפי תורו, החל מחברים שלה מהילדות וכלה בבני משפחתה.
קים הופיעה גם, והפעם דאגתי אני למלא לה את הכוס בבירה וקרח
תוך שהיא צוחקת כל הזמן.
אחרי כמה זמן קים לקחה את טיק הקטן והם הלכו. אנחנו נשארנו
לשבת, חבורה של שלוש תאילנדיות, ארבעה תאילנדים ואני, הפאלאן
(זר) היחידי. הם דיברו כל הזמן בתאית ביניהם ונם מידי פעם טרחה
לתרגם לי, אבל רק כשהיה משהו רלוונטי.
לשולחן הוגשו כמה מנות של שיפודי עוף עשויים היטב ומטובלים
ברוטב אגוזים ועוד כל מיני ירקות ועשבים, כרוב כבוש, נקניקיות
ענק וכמה צלחות אורז. הבירות התחלפו בבקבוק גדול של וויסקי
מקומי שנילגם מכוסות זכוכית מלאות בקוביות קרח וסודה. מוסיקה
מקומית בקעה ממערכת הסטריאו של הבר וחלק מהאנשים מילמלו את
מילות השירים. התמזגתי איתם ולא הרגשתי ממש זר, אפילו היתחלתי
לשיר חלק מהשירים.

לקראת אחת עשרה התחילו חלק מהאנשים לפרוש.
"בוא איתי" אמרה לי נם ואחזה בידי. הלכנו, קבוצה של חמישה איש
וניכנסנו אל אחת הסימטאות, עצרנו ליד מיבנה עץ שאורות נוצצים
מהבהבים היו בכניסה. זה מועדון קראוקי, הסבירה לי נם.
ניכנסנו פנימה, על מסך טלויזיה גדולה הוקרן קליפ ומוסיקה
הושמעה ממערכת משוכללת, בחלל החדר היו כמה ספות גדולות , ליד
כל ספה שולחן ועליו בקבוק וויסקי. כשתי קבוצות של אנשים מילאו
את חלל החדר. הצטפפנו כל החמישה על אחת הספות כשנם מתישבת עלי,
הביאו לנו מיקרופון וכל אחד פצח בתורו בשיר. כוסות הוויסקי עם
הסודה החלו להיתמלא ולהיתרוקן חיש מהר, שני מגשים, אחד עמוס
בפירות ואחד במיני שקדים ואגוזים הונח על השולחן שלנו, להגביר
את הצמא, שנישתה כמה שיותר, שכן, הפרנסה העיקרית של המקום היא
ממכירת אלכוהול. הרגשתי תאילנדי לחלוטין, כולם היו שיכורים
ושמחים. בשלב מסויים הרגשתי שאני חייב להיתאורר.
הרמתי את נם מעלי ויצאתי לשאוף אוויר צח בחוץ. היא הצטרפה אלי
והתעניינה לשלומי, שאלה אם אני נהנה. "נהנה מאוד" השבתי לה,
"אבל מרגיש כבר מסוחרר".
"תחכה כאן" אמרה וחזרה פנימה אל תוך המועדון. אחרי כמה דקות
היא יצאה, "נפרדתי מיכולם בשמך" אמרה לי.
פסענו לאט משם לכיוון הבית שלה, נפרדנו בנשיקה ידידותית ופסעתי
לעבר הרחוב הראשי, ממשיך ממנו לכיוון המלון שלי, הרחוב הראשי
כבר היה חשוך ברובו, דוכני האוכל נעלמו כולם ורוב הברים כבר
היו סגורים.
פסעתי לכיוון הים, מרגיש את משב הרוח מרענן אותי. תוך עשר דקות
הייתי כבר במלון, הבחור המנומנם, תורן הלילה, הושיט לי את מפתח
חדרי ועליתי במעלה המדריגות כשראשי סחרחר. נכנסתי לחדר הישר
למקלחת הקרה ומישם קצרה הדרך אל המיטה, שוקע במיזרן הגדול
ובעולם החלומות.



שאון מנועי הסירות היוו כנראה את השעון המעורר היומי שלי,
פקחתי את עיני, גשם ירד בחוץ ואוויר נעים הציף את החדר, המשכתי
לנמנם עוד כשעה קלה ואחר כך שטפתי את עצמי מזיעת הלילה וירדתי
ללובי, ללגום קפה של בוקר ולבדוק קצת מיילים.
סאן הכינה לי ארוחת בוקר לפי בקשתי, חביתה עשוייה היטב וסלט
ירקות חתוך דק, מטובל בהרבה לימון, וכמובן צלחת קטנה של אורז
שאי אפשר בלעדיו בארוחה בתאילנד.
הגשם בחוץ פסק ואחרי האוכל יצאתי לטיול בוקר לאורך החוף, אוסף
קצת צדפים ומיתבונן בדייגים שמטפלים בסירות שלהם.
הלכתי עד סוף החוף וחזרתי בחזרה, ממש לקראת המלון פגשתי את
ג'ימי, הדייג.
הוא בדיוק סיים לטפל בסירה שלו, קשר אותה לחוף ובא לקראתי.
שמחתי לקראתו. "בוא נלך לשתות בירה" אמרתי לו.
הלכנו לרחוב הראשי וניכנסנו אל אחד הברים שהיה פתוח בשעה זאת.
על שלושה בקבוקי בירה הוא סיפר לי סיפורי דייגים באנגלית
המצחיקה שלו, הוא תיאר את השלווה שיש לו כשהוא יוצא בערב לפרוש
את הרשת ולחכות לדגים שאותם הוא מוכר אחר כך לבעלי הדוכנים.
"אתה לא צריך עזרה?" שאלתי אותו, מסתקרן.
"אני מסתדר לבד, כבר התרגלתי" השיב, "אבל ברור שעזרה זה תמיד
טוב ולפעמים בן אחותי הקטן, שהוא בן שלוש עשרה, יוצא איתי".

השעה היתה כבר שעת צהריים, צירפנו לבירות שעל השולחן כמה מנות
תאילנדיות, לאט לאט הצטרפו אלינו עוד כמה דייגים שהעבירו את
הזמן עד היציאה לדייג בשתייה ואוכל, רובם לא ידעו מילה באנגלית
ורוב השיחה התנהלה בתאית שלא הצלחתי להבין כמעט כלום ממנה.
בשלב מסויים הם התחילו לשעמם אותי וניפרדתי מהם בחביבות, חוזר
למלון.
בלובי פגשתי את יורגן שהתעניין על קורותי מליל אמש. סיפרתי לו
על חוויות הקראוקי והוא צחק.
"מחר אני נוסע לבאנגקוק", ציין, "בסביבות עשר בבוקר יש לי טרמפ
עם סוחר מקומי עד צ'אנג בורי, מישם אמשיך עם אוטובוס לבאנגקוק,
אני מתכוון לשהות שם כיממה או שתיים ואחר כך אחזור לכאן. אם
אתה רוצה להצטרף, פשוט תהייה כאן בלובי בבוקר". הודיתי לו
והיבטחתי לשקול את הצעתו.

עליתי לחדר, לישטוף מעט את הבירות מעלי ולחטוף מעט שינת
צהריים.
רעש מנועי הסירות העיר אותי, שמתי על עצמי משהו וירדתי אל
החוף.
ג'ימי היה עסוק בסידורים אחרונים ובאופן כמעט טבעי עזרתי לו.
"אתה רוצה להיצטרף לדייג הלילה?" שאל אותי.
הוא כאילו קרא את מחשבותי, לא ידעתי איך לבקש ממנו ושמחתי שזה
בא ממנו.
"בשמחה", אמרתי.
"קדימה, תתארגן ללילה ארוך ותביא גם בגד חם כי שם, בים, קריר
בלילה".
הלכתי לקיוסק שהיה בפינת הרחוב הראשי, קיוסק שיש בו הכל, מעין
תחליף לסבן אילבן שמשום  מה לא היה קיים בעיירה הזאת,
היצטיידתי בכמה בירות, שני בקבוקי מים גדולים וכמה חטיפים.
משם המשכתי למלון, החלפתי לבגדים חמים יותר ויצאתי אל החוף.
ג'ימי כבר ישב בסירה, בודק שהכל בסדר, פרמתי את החבל שקשר את
הסירה לחוף, נכנסתי למים ופסעתי לאט אל הסירה המיתנדנדת,
טיפסתי על הסולם הקטן שהישתלשל ממנו ועליתי על הסירה, משכתי את
הסולם למעלה וגילגלתי את החבל כמו ספן מיומן.
ג'ימי הניע את מנוע הטויוטה המיושן, שיקע את הרוטור הארוך אל
תוך המים ויצאנו לדרך, המנוע מטרטר והגלים מיתנפצים על דופן
הסירה הקטנה. השמש כבר ירדה אל מעבר לקו האופק והעולם ניצבע
בצבעים יפים ומישתנים מרגע לרגע, ג'ימי לא נסע מהר, אין מה
למהר, הסביר לי, אנחנו נוסעים רק כמה מאות מטרים אל עומק הים.
אחרי פחות מחצי שעה עצרנו ליד מצוף, ג'ימי בדק משהו ואחר כך
המשיך, ליד המצוף השלישי הוא כיבה את המנוע, עזרתי לו לפרוש את
הרשת עד שמתחנו אותו לעבר מצוף נוסף.
העבודה התנהלה לאט לאט ורק לאחר שעה של מתיחות ובדיקות הוא
נראה שבע רצון, הכל היה חשוך חוץ מפנס אחד קטן שדלק על הסיפון,
מרחוק ראיתי עוד כמה פנסים כאלו אבל לא ממש יכולתי לאמוד את
המרחק אליהם.
אחרי שסיימנו הפעיל ג'ימי את מנוע הסירה ושטנו לאט מרחק של
כחמישים מטר משם.
 עצרנו והוא דומם שוב את המנוע, "עכשו יש לנו הרבה זמן" אמר,
"הדגים יודעים את העבודה לבד ואנחנו רק צריכים לחכות".

ג'ימי התישב ישיבה מיזרחית תאילנדית על קרקעית הסירה ושלף מתוך
תיק פלסטיק אטום למים, כמה קופסאות פלסטיק, הוא פתח אותם לפני,
באחד היה אורז ובאחרים מיני בשר עוף וירקות.
הוצאתי את הבירות  וישבנו לסעוד תוך שהסירה מתנדנדת.
"מזג אוויר מצויין קיבלת", צחק אלי, "השמים נקיים ונראה שלא
ירד גשם".
סיימנו לאכול ושתינו לאט את הבירות, הכל מסביב היה שקט כאילו
רק אנחנו בעולם, מרחוק נראה קו היבשה מואר בפנסים, הלילה היה
ליל ירח ויכולנו לראות לא רחוק מאיתנו מנגד לכיוון החוף גוש
כהה.
"זה קו ריין" אמר ג'ימי, "אי קטן ולא מיושב שלפעמים כשיורד גשם
חזק אנחנו מוצאים שם מחסה".
הזמן חלף, ג'ימי שלף מפוחית קטנה והחל לנגן מנגינה מוזרה,
"הדגים אוהבים את זה" צחק אלי.
"כשאין הרבה דגים אני חוזר לחוף ורק לקראת בוקר אני חוזר
למצופים, אבל לפעמים המצופים נעלמים ולפעמים מישהו אחר אוסף את
הרשת. עכשו יש הרבה דגים ומספיק להם שעתיים שלוש בשביל להתרכז
ברשת, אני מעדיף להישאר כאן ולשמור" סיפר לי ג'ימי.
"איך קיבלת את השם ג'ימי?" שאלתי אותו, "שהרי זה לא שם
תאילנדי".
הוא צחק "השם שלי ארוך ומסובך, יום אחד היגיעה לכאן תיירת
סקאנדינבית, התידדנו ולקחתי אותה לסיבוב בים, היא לא הסתדרה עם
השם שלי וקראה לי ג'ימי, כל הדייגים צחקו עלי בתחילה והמשיכו
לקרוא לי ג'ימי, בסוף התרגלתי ואימצתי את השם הזה, זה עושה
אותי למיוחד יותר", צחק.

כך ישבנו עד אחת עשרה והעברנו את זמנינו בסיפורי דייגים.
"קדימה, לעבודה", אמר לי והושיט לי כפפות גומי גדולות.
ג'ימי הפעיל את המנוע על טורים נמוכים והסירה הקטנה התקרבה אל
המצופים, אחזתי בידי את קצה הרשת וקשרתי אותה אל הסירה, הוא
המשיך למצוף הנוסף, כיבה את המנוע ואחז את הקצה השני של הרשת.
לפי סימן מוסכם החלנו למשוך את הרשת אל תוך הסירה כשחלקה
התחתון קשור אל דפנות הסירה ואנחנו מושכים את חלקה העליון,
הדגים החלו להישפך את תוך ניילון גדול שפרשנו על קרקעית הסירה
וכל הקרקעית נראתה כמו אקווריום עם עשרות דגים מקפצים, רובם
קטנים ורק חלק מהם היה גדול יותר. ג'ימי הסביר לי ששתי להקות
ניתפסו ברשת והוא מעוניין בדגים הגדולים. החלנו למיין את הדגים
בידינו, אל תוך כמה ארגזים שהוכנו מראש. את כל הדגים הגדולים
שמנו בארגזים ורק אחרי שסיימנו למיין את כל הגדולים שמנו בארגז
אחד דגים קטנים, אחרי שגם הארגז הזה התמלא אספנו את כל שאר
הדגים שיכולנו להגיע אליהם וזרקנו אותם בחזרה לים.
משסיימנו את המלאכה  הורדנו את הכפפות ופתחנו עוד בירות, למרות
שעבדנו מהר לקח לנו יותר משעה למיין אותם, ג'ימי הפעיל את מנוע
הסירה והחלנו לחזור לחוף בשייט איטי, ג'ימי נראה מרוצה מאוד,
"לילה מצויין" אמר לי.

הגענו אל החוף לקראת שתיים, כמה סירות כבר עגנו, אני ירדתי
מהסירה ראשון, מחזיק בחבל וקושר אותו לסלע, ג'ימי כיבה את
המנוע וקפץ למים, מיצטרף אלי, משכנו את הסירה לאט לאט אל החוף
עד שהיתה  כמעט כולה על החול.
מספר רוכלים הקיפו אותנו, אוספים דגים מיתוך הארגזים ובוחרים
לעצמם את הטובים יותר, לאחר ששילמו לג'ימי נעלמו כולם. ריכזנו
את שארית הדגים בשני ארגזים .
"מאוחר יותר יגיעו כמה סוחרים ויקחו את מה שנישאר" הסביר לי
ג'ימי, "לפי הכמות היום אני יכול מחר לנוח" צחק אלי.
עזרתי לו למשוך את יריעת הניילון הגדולה מקרקעית הסירה, כשכל
הדגים הקטנים  שלא הצלחנו לאסוף נשפכים אל מיחוץ לסירה ובורחים
אל הים.
ג'ימי לקח שקית גדולה ומילא לי כמה דגים יפים, "תביא מתנה לסאן
במלון שלך" אמר לי בקריצה, "היא תכין לך מטעמים".
הודיתי לו על הבילוי הלילי והוא לחץ את ידי בתודה, "אני אראה
אותך מחר?" שאל, "אני מקווה" השבתי לו.

פסעתי אל המלון, נכנסתי ללובי, רק הבחור הצעיר המנומנם ישב שם,
הוא הושיט לי את המפתח, נתתי לו את שקית הדגים שישים במקרר
וימסור אותם בבוקר לסאן ועליתי להיתקלח, לישטוף מעצמי את ריח
הים והדגים שדבק בי.
למרות השעה המאוחרת לא היצלחתי להירדם וקראתי בספר כמעט עד
עלות השחר ורק אז נרדמתי.



הרבה לא ישנתי, בסביבות שמונה וחצי התעוררתי, כמעט כרגיל, רעש
מנועי הסירות מהול בקריאת הציפור המקוננת, והחום, בעיקר החום
שהחל להציף את החדר. לצידי החלון היה וילון כבד שהיה אמור להגן
עלי מפני קרני השמש אבל משום מה מעולם לא השתמשתי בו, מעולם גם
לא סגרתי את החלון הזה, לא רציתי למחוק את התמונה המקסימה
שנישקפה ממנו.
נכנסתי אל המיקלחת הקרה והרגשתי את עצמי רענן.
ירדתי ללובי, השעה היתה קצת אחרי תשע, סאן נם וטיק הקטן היו
ישובים ליד אחד השולחנות, מפטפטים ואוכלים אורז ותבשיל בשר עם
ירקות מתוך שלוש צלחות קלקר שהיו מונחות במרכז.
"בוא תצטרף" קראו לי.
היתישבתי לידם וסיפרתי  על קורותי מליל אמש.
"באמת לא ידעתי מאיפה הגיעו הדגים למקרר שלי" אמרה סאן,
"לצהריים אני אכין לך ארוחת דגים".
"בצהריים אני כבר לא אהיה כאן" אמרתי להם, "שכן, אני נוסע עוד
מעט לבאנגקוק".



יורגן כבר ירד ללובי עם תיק קטן. "תן לי עשר דקות ואני מצטרף
אליך" אמרתי לו.
עליתי לחדר, ארזתי את התיק שלי וירדתי ללובי.
"יש לך זמן לקפה" אמר לי יורגן ומזג לי מהקנקן הגדול שהיה מונח
על אחד השולחנות.
פרשתי לעמדת האינטרנט לבדוק מיילים ולגמתי מעט מהקפה.

הטרמפ שלנו הגיע, נפרדתי מנם ומסאן והודתי להם על הארוח
המקסים, יצאנו החוצה, טנדר פתוח חיכה לנו.
עלינו יורגן ואני על הארגז,  הטנדר החל לנסוע, פונה אל הרחוב
הראשי ומשם הישר אל הדרך המתעקלת לכיוון צ'יאנג בורי.
היתבוננתי  בעיירה הקטנה עד שנעלמה מעיני אחרי העיקול  והותירה
רק זיכרונות נעימים וטעם טוב.

חוויות
בתאילנד:http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1800721&passok=yes







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היא לא יודעת
שהוא בוגד בה
בזמן שהוא כותב
סלוגנים.




המאהבת של החבר
של שלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/9/08 9:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רזי רוני

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה