חמישה אנשים עומדים בשורה,
ניצבים מול קו התחלה של מסלול ארוך,
שבסופו יקבע מי מביניהם יקבל את זה ראשון ויהיה יותר נחשב.

והאקדח שורק והחמישה רצים במהירות לכיוון קו הסיום
שנראה כל כך רחוק מהם ומהקהל.
חלק מהקהל מריע להם ומעודד,
חלק לא נחשב בכלל.

ישנו המושב של אלו השמחים,
כולם חיוכים, לבושים ורוד וחובשים כובעים עם מותגים,
על האחרים הם לא ממש שמים,
מה אכפת להם אם כל השאר פגועים?
העיקר להישאר נחשבים ומקובלים,
מה זה משנה אם בדרך הם מאבדים חברים.

ישנו המושב של אלו המעשנים,
כי אותם רוב האנשים לא סובלים,
שומעים מוסיקה מזרחית בלי חשבון,
לא אכפת להם שלכל השאר זה מפריע,
העיקר שהם ימשיכו להנות ולהריע.

ויש את המושב של המוזרים.
כולם לובשים שחור ומגדלים בארון משפחת עטלפים,
אין להם שרשראות זוהרות או כובעים מגניבים,
הם לא שומעים מוסיקה מהפלאפונים התותחים בצבעים הזוהרים,
הם פשוט זורמים עם החיים בלי להפריע לאף אחד,
ובגלל שהם שומעים מוסיקת צרחות כולם בטוחים שהם חותכים את
הורידים.

והחמישה רצים בכל כוחם אל קו הסיום,
שעם הזמן והריצה הוא הולך ומתקרב,
ואחד מהם נתקל בפס המסמן
ומנצח בגדול, עכשיו הוא נחשב.
והפרס הגדול בשביל המנצח המכובד ביותר בעולם:
"אתה זוכה לקבל ממישהי לפני כולם".

ושלט פרסומת שאף אחד לא שם לב אליו מתנוסס באויר:
למה להכליל את כל העולם?
למה לחלק לקבוצות בלי להכיר?
למה להפוך מישהו למרושע כי הוא לא כמוך?
זה כמו לתקוע אותו בתוך קופסה או מיכל עם כל ה"אלו מסוגך",
זה כמו סכין בלב לנעוץ...
ויותר גרוע: למה הכל, מאהבה ועד סקס, הפך היום למירוץ?