אני לא סובל את אחותי. שונא אותה בדם. זה התחיל בערך בגיל
ארבע: היו לה המון חברות, ותמיד כשהן באו אלינו הביתה רציתי
לשבת איתן והיא גירשה אותי. כשהייתי בן שש היא הרגה "בטעות" את
האוגר שלי ליאם. בכיתה ג' כשרונה, הבת הכי יפה בכיתה באה אלי
וביקשתי ממנה לא לספר, היא ישר רצה לאימא ואמרה לה שהבאתי בת
הביתה. ובכלל, הייתה לה נטיה כזו להלשין עליי תמיד. וגם להטיף
לי. אני כל כך שונא אותה.
אני זוכר שפעם כשהיא ממש הכעיסה אותי צעקתי עליה בכל הכוח שאני
שונא אותה. היא הסתכלה עלי כמה שניות, ואז רק אמרה לי בשקט
שלשנוא זה עדיף ולא פוגע בה כי לה בכלל אין שום רגש כלפיי.  
אחותי סיימה את התיכון בציונים ממש גבוהים, וקיבלה איזו תעודה
שאימא ואבא מיסגרו ותלו על הקיר. היא תמיד צחקה עליי כשלא
הצלחתי במבחנים ואמרה שאני אף פעם לא אגיע לשום מקום ושכדאי
שאני אתחיל כבר מעכשיו לעבוד עם ה"חבר השחור הזה" שלי, שלאבא
שלו יש חברת הובלות.  
אחותי מלצרית, אבל זה רק כדי לממן את הלימודים שלה
באוניברסיטה. היא לומדת רפואת שיניים וזה קצת מוזר כי היא אף
פעם לא מצחצחת שיניים בלילה מתי שהכי חשוב, אלא רק בבוקר לפני
שהיא יוצאת מהבית.
אחותי נפטרה לפני יומיים. אמרו לי שהשוטף כלים במסעדה שהיא
עובדת בה התחרפן והתחיל לדקור אנשים בלי סיבה. עכשיו כולם
נמצאים בהלוויה, ואני למזלי יושב פה במעשיהו ככה שזה תירוץ
מעולה בשביל אימא לזה שאני לא בא.