חלק א'
אני ניצב מול הדלת של דירה מספר 9 בבניין ג', באחת השכונות
שברמת-גן, ומרגיש את ליבי פועם.
"איך אני אדע באיזו דירה מדובר?"
"זה פשוט, כשתגיע לדלת עם החתול הג'ינג'י, תדע שהגעת."
ובדיוק כך, כפי שתיארה, החתול הכתום חיכה לי צמוד עם מגנט
לדלת, משחק בכדור צמר אדום. באותו רגע, אני מעכל את המצב שאני
נמצא בו, את רצף האירועים שהוביל לכך. איך שהכרנו באחד מאותם
שיטוטים בשעות הקטנות של הלילה, בפינות החשוכות של האינטרנט.
שם הכרתי את Eris27.
הקשר בינינו כנראה מעולם לא יועד להיות אפלטוני, והשיחות
בינינו שנהפכו להיות על בסיס יומי, תפסו במהרה כיוון מיני שלא
השאיר הרבה מקום לדמיון. וברגע של ספונטניות, החלטנו להיפגש.
"איך אתה רוצה שאני אחכה לך?", היא שאלה.
"תפתיעי אותי," השבתי.
"אני אשאיר את הדלת פתוחה, תנעל אותה כשתכנס...", ובזה זה
הסתכם. במהרה מצאתי את עצמי מתחת לזרם המים החמים במקלחת, מסבן
את גופי וחופף את שיערי. דואג להתגלח, לצחצח, ולהתיז מספר
פעמים מאחד הבשמים שהיו מונחים על המדף. כמה דקות אחר כך, כבר
ישבתי במכונית, ויצאתי לדרך.
דרך שעד היום הייתה בתולה ולא נודעת מבחינתי, עבור אדם שמרחיק
לעיתים רחוקות בלבד עד לתל-אביב, תופתעו לגלות שרמת-גן היא
בהחלט סוג של טריטוריה עוינת. על ברכיי נח נייר מקומט ועליו
מצויר קשקוש לא ברור שהכנתי מספר דקות לפני שיצאתי. בעזרת
הקשקוש הזה, אני מנווט בין שורה של רחובות וכבישים פתלתלים,
סופר רמזורים ומחסיר פעימה בכל פעם שאני כמעט ובטוח שלקחתי את
הפנייה הלא נכונה בצומת הקודמת.
כשהגעתי, נשמתי לרווחה. למעשה, קודם מצאתי חניה ורק אז נשמתי
לרווחה. סובבתי את צרור המפתחות והמנוע נדם.
למרות השעה המאוחרת והנסיעה הארוכה, ברגע שיצאתי מהרכב קיבלתי
זריקת אדרנלין שהעירה אותי וחידדה את חושיי. באיטיות, התקדמתי
לכיוון בניין המגורים.
ועכשיו, אני כאן. עומד בפני הדלת הלא נעולה של Eris27, מביט
בחתול השובב המנטר לעבר כדור צמר אדום. האור בחדר המדרגות נכבה
עלי, ואני ממהר להדליק אותו בחזרה. חושב מה עלול לקרות אם אחד
השכנים יצא לרגע מדירתו ויראה אדם זר לחלוטין עומד לפני אחת
הדלתות בפינת חדר המדרגות. פשוט עומד, ומחכה.
"זה הולך לקרות, ועכשיו," אני אומר לעצמי. מנסה להסדיר את קצב
הנשימות, לוקח שאיפות עמוקות, ומשחרר אותן באיטיות, מרפה את
הסרעפת ומשחרר את האוויר הכלוא בריאותיי.
אני שולח את ידי לעבר ידית המתכת. מרגיש הגימור החלק בקצות
אצבעותיי, את הקור, שמלטף אותן ברכות.
אני לוקח נשימה אחת אחרונה, פותח את הדלת, ופוסע פנימה.

חלק ב'
בדירה שררה עלטה מוחלטת, מלבד מספר נרות אשר הכניסו טבילות אור
קטנות אל תוך החדר, וצבעו את החלל בגוון כתום-אדמדם. הניחוחות
ששררו במקום עטפו אותי מן הרגע בו נכנסתי. כל אחד מן הניחוחות,
שהוא מהפנט בפני עצמו, התחברו יחדיו ויצרו הרמוניה בלתי ניתנת
לעצירה של חושניות וחום. אני חש את האווירה נספגת בגופי, כיצד
הוא נהפך נינוח ורגוע, אם לפני מספר רגעים הוא היה כה עצבני,
כשעמד מצידה השני של הדלת.
אני מסתובב לאחור, סוגר ונועל את הדלת, שמחריקה בשקט בחזרה
למקומה.
עיניי הסקרניות מתבוננות אל תוך הסלון. הוא לא גדול ולא קטן,
ביתי. ספה קטנה ושולחן קפה חבוט, ועל הקיר החיצוני תלוי שטיח
ועליו מוטבעות תבניות מעניינות. לאחר מכן, אני ממשיך לסרוק את
המקום, ונכנס למסדרון שניצב לימיני. לאחר מספר צעדים, אני שם
לב לדלת מעט פתוחה. ומתוך החדר בוקע אור עמום. אני מתקרב אליו,
מושיט את ידי, ופותח את הדלת לרווחה. לפני, מתגלה מיטה שכוסתה
כולה בשמיכת סטן חלקה. ובצדה האחד, מבצבץ ראשה של Eris מבעד
לשמיכה, כשענייה עצומות. אני מתחיל להרהר האם היא שמה לב
כשנכנסתי, שאני נמצא איתה כאן בדירתה, עימה בחדר. יתכן והיא
נרדמה בזמן שהמתינה לי?, לא חיכיתי שאשיב בתשובה, וחלצתי את
נעלי בעזרת רגליי, בעודי עומד במרכז החדר. כשכפות רגלי היחפות
פגשו ברצפה הצוננת, התחלתי להתקדם לעבר צדה הנגדי של המיטה,
ובדרך, מוריד ומשליך את חולצתי הצידה על כסא שעמד במקום.
באיטיות, אני מחליק פנימה אל בין המצעים. מרגיש כיצד בד הסטן
החלק מלטף את עורי החשוף. כעת, אני שוכב לצידה של Eris, מתבונן
בה. רואה את עיניה העצומות, כאילו ממתיקות סוד נסתר.
כך, אני מתבונן בה. כיצד ריאותיה עולות ויורדות עם כל נשימה
שהיא לוקחת, בשלווה המוחלטת בה היא שרויה. אני מסיט את שיערה
הרך בעזרת כף ידי, חושף את פניה החלקות והנעימות למגע, בעלות
קסם משלהן, קסם שיכול לטרוף גברים ברגע וללא מאמץ. אני מביט בה
כמו שמעריך אומנות מתבונן ביצירה של ואן גוך, או אולי דגה.
חוקר כל פרט ופרט.
חוסך מעצמי את המילים, אני מקרב את שפתיי לשלה. כשהן רק עומדות
להיפגש ולגעת אחת בשנייה, אני מרגיש את פיה נפתח במעט, ולשונה
יוצאת באיטיות החוצה. אנחנו נעצרים שם, כששפתינו רק ובקושי
נוגעות אחת בשנייה, ולשונה של Eris מטיילת מבעד לשפתיה. היא
יוצאת החוצה וטועמת משפתי, ונפגשת עם לשוני שלי. הן מחליפות
נגיעה רכה, ואז אנו מתנשקים בלהט. שפתיי טועמות את שלה, ואני
מרגיש דחף של להט וחום זורם מתוך גופה של Eris כלפי.
בו הזמן, אני מושיט את ידי לצידי גופה, נוגע ומלטף את כתפה
החשופה, ממשיך במעלה הגב והצוואר, עד שמגיע לשיערה הנעים,
מעביר בו את אצבעותיי, ומשחק בשיערה. בתגובה, אני שומע אותה
פולטת אנחה שקטה מבעד לשפתיה החושניות. הקול מגרה אותי ומגביר
את להטי. כעת, שפתינו נפרדות, ואני ממשיך בנשיקות קטנות, תחילה
מתחת לשפתיה וממשיך לכיוון צווארה, נושק לה בזמן שידי אוחזת בה
מאחור.
שפתיי ממשיכות בנגיעות קטנות לאורך גופה, עוברות במורד גרונה
ומטה. אני מושיט את ידי ומלטף ברכות את עורה הרך והנעים. מחליק
את אצבעותיי לאורך זרועותיה, מרגיש כיצד גופנו נצמדים אחד
לשני, חשים בחום והלהט שעוטף אותנו. בשלב זה, אני מגיע לשמיכת
השטן שכיסה את גופה. בלי להסס, אני מושך את הבד הצידה, וחושף
בפני את זוג שדייה המגרים. פיטמותיה הקטנות והורודות, מצליחות
למשוך מיד את תשומת ליבי. וכשידי נחה על חזה, חופנת את שדיה,
אני מתקרב ומושיט את לשוני מסביב לפיטמתה המגרה. מטייל סביבה,
אך נזהר מלגעת בה עדיין. אני מרגיש כיצד Eris מקמרת את גופה
ומשמיעה אנחה חנוקה, שגורמת לי לאבד את עשתונותיי, ולגעת בקצה
פיטמתה בעזרת לשוני, שנוגעת  בה ומשחקת בה בעדינות. מרגישה
כיצד היא מזדקרת מן המגע. בלי רצון להזניח, אני ניגש לשד השני
וחוזר על המלאכה, בזמן שאני חופן את שדייה האגסיים בעזרת כפות
ידיי החמות. מעסה אותם ומלטף.
כשאני מרגיש כילד ביום הולדתו, אני מוצץ בתאווה את פיטמותיה
הזקורות של Eris, תוך שאני מרגיש את ידיה מלטפות את גבי,
נעזרות במגע עדין של ציפורניה ותוך כך מעניקה לי חוויה חושנית
שאין כמותה. לי רק נשאר לילל מהנאה.

אני יכול להמשיך ולספר לכם את כל מה שאירע אחר כך באותו הלילה,
אך אני מעדיף שלא. זה מסוג המקרים אשר עדיף לתת לדמיון שלכם
להשלים את החסר, אולי בהעדפות ובניסיון שלכם. אבל מה שאני כן
אוכל לספר, זה שבאותו הלילה האדם חסר השם שלנו חווה חוויה שהיא
לא רק מינית, אלא כזאת שמקיפה אותו בכל כך הרבה רבדים שונים,
שמתחברים ומתאגדים לשום דבר שאפשר לתאר במילים, כזאת חוויה
שהוא עוד לא חווה מעודו, וכנראה גם אנחנו לא נחווה לעולם. אם
היה צורך להביע זאת בכתב, היינו צריכים להשתמש במילים היפות
והמתוקות ביותר, כאלו שישאירו חיוך על שפתיך, בלי רצון להימחק.
ואם נרצה להביע אותו בציור, נשתמש בצבעים הכי עזים ובוהקים
שקיימים על פלטת הצבעים שלנו.
זה השלב בו אני, ממשיך מספר לכם מתוך ראות עיני את כל מה שאירע
לאחר מכן.
בתומו של הלילה, הם הניחו את ראשיהם ושכבו לישון אחד בזרועותיו
של השני. הם ישנו שינה עמוקה ונטולת חלומות.

הבוקר הגיע, וצפירה מחרישת אוזניים הגיעה מכיוון הרחוב והעירה
את אדם. לאחר שמלמל קללה לא ברורה, וקבר את ראשו בכרית, פקח את
עיניו וגילה שהוא נמצא בחדר השינה שבדירתו. התגובה הראשונה
הייתה בהלה, איך זה ייתכן? שאל את עצמו כלא מאמין. הרי הייתי
שם, אתמול בלילה, כעת, כל זיכרון מהלילה הקודם נראה כעת עמום
ולא ברור. קובץ של צלילים ותמונות לא ברורות שיצרו תמונה
מטושטשת. אז אולי ובכל זה היה בכלל חלום? למרות שלא רצה להאמין
בכך, התחיל לקבל את העובדה שכנראה שזאת הייתה האמת היחידה.
אולי באמת החוויה החד-פעמית שעבר אתמול בלילה, באמת הייתה טובה
מכדי להיות אמיתית. הוא החל לחשוב האם לקח סמי הזיה במקרה.
הבוקר התחיל באיטיות עבור אדם, כשהוא גרר את עצמו מחוץ למיטה,
ניגש למקרר ומכין לעצמו ארוחת בוקר דלה. מעט קורנפלקס וחלב שפג
תוקף לפני מספר ימים, אבל עדיין הריח מספיק טוב.
הוא בקושי נגע בצלחת, והשליך את השאריות אל הפח, והמשיך
להתנודד בדירה לכיוון המקלחת, במחשבה שאולי מקלחת חמה תעורר
אותו. בדרך, הוא מבחין בפתקית צהובה שתלויה על הדלת הראשית.
אני לא זוכר שתליתי אותה. כשהתקרב לדלת, הבחין כי המגנט מעוצב
בצורת חתול ג'ינג'י שיושב בפינה השמאלית העליונה של הפתק,
ואילו בצד השני יושב לו כדור צמר אדום. כשראה אותו, עלה לאדם
זיכרון עמום, המגנט... מאיפה אני זוכר אותו?
על הפתק עצמו, לא נרשם דבר, מלבד מספר טלפון, וחתימה.
056-3376395
Eris
זיכרונותיו של אדם מאתמול החלו לשוב אליו בהדרגה, עולים
להכרתו, והתמונה חזרה להתבהר. הוא לא המתין ולו רגע אחד, עד
שהרים את שפופרת הטלפון וחייג למספר שצוין בפתקית הצהובה.

חלק ג'
הקול שבקע מתוך שפופרת הטלפון היה שקט ואיטי. "אדם," אמר הקול
הלוחש, "חיכיתי שתתקשר"
"כן?", השיב אדם, "כבר הספקתי לחשוב שהכול היה לא יותר מאשר
חלום טוב במיוחד. והנה אני קם בבוקר כשאני במיטתי, בלי שאני
יודע איך הגעתי לשם."
"כן, מצאתי את הכתובת שלך בארנק שבכיס האחורי שלך, הזמנתי
מונית ושלחתי אותך לדרכך. אני צריכה להיעלב מכך שאינך זוכר דבר
מאתמול?"
"אני חושב שאת צריכה להיות מוחמאת מכך," הוא השיב בחיוך "אף
אחת לא גרמה לי להגיע לאובדן חושים עדיין."
"זה טוב, כי יש לי הצעה בשבילך", אמרה בקולה המפתה.
"אני מקשיב"
הקול הלוחש פרס את פרטי ההצעה. היא אמרה שהיא מעוניינת להיפגש
שוב, אבל לא בדירה. יש מקום קטן ודיסקרטי בעיר התחתית, בצמוד
לאזור התעשייתי. שם חברתה הטובה, מוניק, גרה בתקופה האחרונה.
על פי הקול הלוחש, מוניק תחכה לו כשהיא לבושה בבגדי התחרה
התכולים והדקיקים שלה, כשאלו לוחצים על שדייה הרעננים
והחצופים, מתחננים לפרוץ החוצה. כשאדם יכנס לדירה מרי תשב על
כסא העור השחור והמרופד כשאחת מרגליה מונחת על זרוע המושב,
כשהיא חושפת תחתון מגרה, שלא משאיר הרבה מקום לדמיון. אדם לא
יוכל לשלוט בעצמו, ויתנפל עליה. תחילה ינשק אותה בלהט, מלטף
וחוקר את גופה, מסיר את בגדיה התחתונים ומנשק את איברה
המוצנעים. משחק עם לשונו הרטובה, טועם מגופה האלילי. בזמן שכל
זה יתרחש, הקול הלוחש ימתין בחדר החשוך הצמוד. כשהיא יושבת על
כסא הקטיפה האדום ורגליה משולבות, היא תביט מתוך העלטה, שולחת
מבטים מציצניים לכיוון הבחור שמצמיד את גופו לזה של חברתה
הטובה. היא תעביר את אחת מאצבעותיה על שפתיה הנחשקות, מוציאה
את לשונה ומרטיבה את קצה אצבעה, תחילה בצורה סיבובית, ואז
מכניסה אותה מעט פנימה אל תוך פיה, מוצצת אותה בתאווה. היא
מרגישה כיצד האקט עצמו רק מכביר את יצרה, מרגישה את תחתוניה
נרטבות מהתאווה והתשוקה שהחלה למלא אותה. וכשיגיע הזמן, הקול
הלוחש ייצמד אל גבו של אדם, הוא ירגיש את שדייה השופעים נצמדים
אליו, ואת ידיה הרכות מלטפות את שרירו ובטנו בצורה כה ארוטית
ומופלאה.
לא עבר זמן רב והם קבעו להיפגש עוד באותו הלילה. לאדם לא היה
סיכוי לעמוד בפיתוי.

באותו הזמן שכל זה התרחש, קצה איריס משנתה. ימים משונים עברו
עליה בזמן האחרון, היא הכירה ממש במקרה בחור אחד, מתוק אמיתי.
הוא התחבר תחת הכינוי Firefly, אבל היא גילתה במהרה ששמו
האמיתי הוא אדם, ושהוא נורא חמוד. תדירות השיחות ביניהם החלה
לעלות, ולא פעם היה קורה שהוא הסיטה את מבטה לכיוון השעון ושמה
לב שהשעה כבר קרוב ל 6 בבוקר. הם דיברו במשך כל הלילה. לכל אחד
מהם היה חלל קטן בלב, שגרם להם להרגיש אי נחת ובדידות מעיקה.
השיחות ביניהם, וירטואליות עד כמה שיהיו, מילאו חלק מהחור
ההוא.
כאילו והדוד מרפי שמע אותה, האינטרנט התחיל לעשות בעיות. פעם
אחת הוא מסרב להתחבר, בשנייה הוא קופא ולא מוכן להגיב,
ובשלישית פשוט קורס לאחר מספר דקות. הוא גרם לכך שהיא תפסיד את
הפגישה שנהייתה כבר מנהג קבוע בינה ובין אדם. הם היו מתחברים
בשעה הקבועה בלילה, מדברים על חוויות מהיום שעבר ומחליפים מספר
רמזים רומנטיים אחד לעבר השני. בעומק ליבה, חיכתה לרגע בו יעלה
את השאלה והם יקבעו להיפגש באחת מבתי הקפה שבעיר, אולי מקום
אינטימי, עם הרבה נרות ואווירה נעימה. הם ישוחחו שעות, הוא
יגרום לה לצחוק והיא תחשוב שזה מקסים. הומור תמיד הייתה תכונה
שהצליחה לגרות אותה אצל גבר. וכשכל אחד ילך לדרכו, היא קיוותה
בסתר ליבה שרק יעיז, ויסב לה נשיקה על שפתיה, שכל כך צמאו למעט
אהבה.

כבר עברו יומיים מאז ראתה את אדם מתחבר בפעם האחרונה, והיא
החלה לדאוג.

חלק אחרון
הדירה הייתה ממוקמת בקומת הקרקע של בניין משרדים במרכז התעשייה
הישן שבאזור העיר התחתית. אותו חלק בעיר אשר מעדיפים לשכוח
ולזנוח. בדרך כלל אזורים כאלו מתמלאים בחסרי בית המאיישים את
הספסלים בפינות הרחוב בבתים מאולתרים העשויים מנייר עיתון,
ומכוני ליווי המנהלים מלחמה על כל עובד זר הנראה כלקוח
פוטנציאלי. אולם דווקא אזור זה בעיר, ריק לגמרי. הכביש שהוביל
לכתובת היה משובש ומלא בורות קטנים וגדולים. אדם לא הצליח
להבחין בנפש חיה מאז שהגיע למקום.
בכניסה לדירה ניצבה דלת הזזה גדולה העשויה ממתכת כבדה. הצבע
האדום שפעם עטף אותה כולו, כמעט והתקלף לגמרי, וכיום נשארו רק
מספר פסי צבע דהויים, ושאר המשטח כוסה בחלודה בגוונים שונים של
חום וירוק. ועליה נוספו גם מספר כתובות גרפיטי. אחד מהם טען
בחרפת נפש כי עלמה מסויימת העונה לשם שימרית ממש נהנית להעניק
מין אוראלי לגברים זרים בתאי שירותים מוזנחים. כתובת גרפיטי
אחרת פירטה את מספר הטלפון בו ניתן להשיג את אותה שימרית.
בחלקה התחתון של הדלת הייתה כתובת נוספת, שבקשה לא להתקשר
בשבת.
ברחוב שררה דממה מוחלטת, שאותה הפר רק חתול בודד שהתיישב על
אחד מגגות החנויות, מדי פעם הוא היה משמיע יללה שהדהדה לאורך
כל רחוב הרפאים. אדם נקש על גבי דלת המתכת בעזרת אגרופו, אך לא
נענה בתשובה. לאחר מספר ניסיונות חוזרים שגם כן לא העלו פירות,
אחז הדלת, וניסה לגרור אותה הצידה. למרות שהייתה לא נעולה, היה
נראה כאילו היא ענתה בסירוב לבקשתו של אדם לפתוח אותה. הוא
ניסה לגרור אותה שוב הצידה, הפעם השתמש יותר בכוח, והיא החלה
לזוז, משמיעה קול חריקה מחרישת אוזניים ככל שהיא מתקדמת יותר
ויותר לאורך מסילת הברזל החלודה. לבסוף נפתח רווח מספיק רחב בו
יכול היה אדם לעבור, והוא נכנס פנימה. הוא הביט בפעם האחרונה
בעמוד התאורה והאור המלאכותי שבקע ממנו, וסגר את הדלת.
ברגע שהדלת שבה למקומה ונאטמה, נדלקו מספר מנורות פלורוסנט
שנתלו לאורך החדר. הן הבהבו, נדלקו ונכבו, עד שלבסוף האירו את
החדר בגוון הלבן הסטרילי שהפיקו. החדר היה רחוק מלהיחשב
סטרילי. על קירותיו היו תלויים טפטים מכוערים וישנים, שצבעם
דהה. בחלק לא מבוטל מהמקומות הוא נתלש והושלך על גבי רצפת
הלינוליאום הירקרקה. על הרצפה היו מפוזרים שברי בקבוקי זכוכית
ומספר מזרונים מוכתמים, כאילו שהמקום היה ביתם של מספר חסרי
בית לתקופה מסוימת. החדר הצליח לזרוע תחושת אי שקט לא מוסברת
בכל מי שנכנס לתוכו אי פעם. נכנס, אבל לא יצא.
אדם הוסיף להתקדם מספר צעדים, נזהר מלדרוך על שברי הזכוכית.
""Eris?, הוא שאל. תחילה הצליח להוציא רק יבבה חנוקה מתוך פיו.
כאילו היה תקוע כדור טניס בתוך גרונו. הוא קרא שוב, הפעם בקול
חזק יותר, שהדהד בין קירות החדר. הדממה שבה לחדר, בלי שאדם זכה
לתשובה.
לאחר מספר צעדים, אדם עמד במרכז החדר, כשהוא מוקף בגרוטאות ומי
יודע כמה נגיפי מחלות נדירות. הוא הגיע למסקנה שהספיק לו. לא
משנה איזה כוח מסתורי גרם לו לדחוף את עצמו ולהגיע עד לכאן, עד
לפינה הנידחת הזאת בעיר התחתית, עד לחדר המטונף והחשוך הזה. מה
שזה לא היה, זה נכנס לו מתחת לעצמותיו, וזה הספיק לו. לרגע הוא
התחיל לחוש בקור ששרר בחדר. הקור החל ללטף ולנשוק בעצמותיו.
הוא נעצר במקומו ועמד להסתובב לכיוון הדלת היציאה, כשהבחין
בחדר מצד ימין. לרגע אחד היה בטוח ששמע לחישה חלשה, אולי זעקה
חסרת אונים בוקעת מאותו חדר חשוך. אבל כשהפנה את מבטו, לא
הצליח לראות או לשמוע דבר נוסף.
החדר היה למעשה ירידה למרתף שנבנה מתחת לבניין. ביום רגיל אדם
היה חושב שדי מוזר למצוא מרתף באזור הזה של העיר, אבל הנה
המרתף היה קיים, וזה היה רחוק מלהיות עוד יום רגיל עבור אדם.
בכניסה לחדר החשוך נמצאה דלת עץ שנטתה כלפי אחד ממשקופי
הכניסה. הדלת הייתה מלאה שריטות ופגמים, והתחושה שאדם קיבל
הייתה שהדלת פשוט נתלשה ממקומה, הצילינדרים היו מפורקים לגמרי,
חלקים ממסגרת הדלת נקרעו ממקומם, חלקי שבבים היו מונחים לידה
על הרצפה. הדלת הייתה בעלת מראה אלים ומאיים.
אדם שוב שמע את הקול. הפעם הוא היה חזק וברור יותר, והוא היה
בטוח שזאת הייתה זעקה שבקעה מתוך עלטת המרתף. אימה החלה לעטוף
את אדם כשהוא התחיל לפסוע לעבר גרם המדרגות. רצפת הלינוליאום
החלה להשמיע חריקות עם כל צעד שלקח. הוא ניצב כעת מול גרם
המדרגות שהוביל מטה, לעבר החשכה המוחלטת. מנקודה זאת ואילך לא
יכל לראות דבר, וגם האור המועט שהגיע ממנורת הפלורוסנט שדלקה
בחדר הסמוך, לא הצליחה לחדור אל תוך האפלה ששררה במקום. בצד
הקיר נמצא מתג שהיה אמור להדליק את האור, אבל אדם לא היה מופתע
כששום דבר לקרה כשהוא שיחק בו, מזיז אותו מעלה ומטה, מנסה לקבל
תגובה כלשהיא, אבל כלום.
צמרמורת מקפיאת עצמות אחזה  בו כעת, אבל הוא היה משוכנע כי הוא
מוכרח לרדת מטה, אל תוך אפלת המרתף. מישהי נמצאת שם, והיא
זקוקה לעזרתו. מי יודע מה מצבה, יתכן והיא כבולה בשלשלאות
ורצועות, לכודה במרתף ההוא שעות, ימים, שנים... מי יודע כבר
איזו תקופה היא נמצאת שם כבר. עירומה, מושפלת וחבולה. הוא היה
מוכרח להמשיך. או לפחות כך משהו גרם לו להרגיש.
הצעד הראשון היה הקשה ביותר, הוא הניח את רגלו על המדרגה
הראשונה, ולאחר מכן את השנייה. כך המשיך, שלב אחר שלב, מגשש
באיטיות באפלה, מושיט את ידו הצידה, מנסה להיאחז במשהו, אבל
לאחר ששם לב כי לא קיימת מסילה שניתן לאחוז בה, נאלץ לגשש
בעזרת ידיו את הקיר הקר שניצב מהצד השני. הוא היה קר ומטונף,
ומדי פעם היה נתקל בטקסטורות ריריות ורטובות, רק המחשבה על במה
הוא יתכן ונוגע כעת גרמה לו לחוש בחילה איומה, ולא פעם הרגיש
כי הוא עומד לרוקן את מעיו בכל רגע. לאחר מספר צעדים נוספים
שמע קול גיחוך קל בוקע מתחתית המדרגות, ושם לב לניצוץ של אור
עמום, הרחק בעומק החדר. לא היה ברור עדיין מה היה נמצא שם. הוא
הגיע לסוף גרם המדרגות.
בלי ששם לב, היה כאן הרבה יותר קר משאר חלקי הבית, אדם הצטער
על כך שלא הביא עימו עוד מספר שכבות בגדים שיעזרו לו להתחסן
כנגד הקור העז ששלט במרתף.
האור החלש שבקע מרחוק בקושי האיר את החדר, ואדם הבחין בערפל
סמיך שצף על גבי הרצפה, עוטף את כפות רגליו, ומסתיר את תוואי
הרצפה המשובשת.
כשהמשיך להתקדם, הוא מעד ונתקל בחפץ מתכתי כלשהו, שהשמיע קול
צלצול כשל פעמון אופניים של ילדים. הוא נחתך, אבל השריטה לא
הייתה עמוקה מספיק בשביל להדאיג אותו, אבל היא בהחלט גרמה
לעורו לצרוב. בכל זאת, הוא דחף בעצמו להמשיך ולהתקדם לעבר
האור, עתה היה נראה כאילו עמדה שם דמות מאובקת ולא ברורה.
שעמדה במקומה בלי לזוז.
ליבו של אדם הלם בחוזקה. למרות שלא ידע בדיוק היכן הוא נמצא
כעת, הוא ידע שמדובר במקום רע. במקום רע מן היסוד. ואשר לא
משנה "מה" ששוכן בו, יוצא ממחילתו רק לעיתים רחוקות, עוטף את
עצמו בזהויות שונות ומחפש קורבנות חדשים ליזון מהם. לחזק את
עצמו ולחזור לישון, עד שיתעורר בפעם ויחל במסע ההזנה החדש שלו.
בלי שידע זאת, אדם היה הבא בתור.
הוא היה בטוח שליבו עוד שנייה פורץ החוצה מצלעותיו, וניתז אל
רצפת העפר. ואם זה לא יקרה, אז וודאי יתקוף אותו התקף לב שישתק
אותו במקום. בדיוק אז אדם הרגיש ליטוף מלחשש נע מסביב לרגלו
הימינית, התחושה הייתה לחה ודוחה, "אם זה הולך לגעת בי, אני
אצרח", אמר בליבו, הוא הביט מטה וכל מה שהצליח לראות היה אותו
ערפל ארור שכיסה לגמרי את רצפת העפר. הוא ניסה להזיז את רגלו,
אולי להימלט, כשלפתע חש בצווארו דקירה מפתיעה. הדקירה לוותה
בתחושת צריבה נוראה, אולם אדם לא חש בה לאורך זמן רב, כשפתאום
חושיו התחילו להתקהות. שמיעתו נהפכה עמומה יותר, הוא שמע קולות
משוחחים, חלקם מגחכים, אך לא היה מסוגל להפריד ביניהם, לגבש
משפטים מובנים. גם ראייתו היטשטשה, והוא החל לחוש בסחרחורת.
אדם החל להתנודד מצד לצד, מרגיש כאילו הוא כלל אינו עומד על
קרקע מוצקה, מנסה להתייצב אבל לא מצליח. בשארית כוחותיו הוא
מצליח להרים את ראשו ולהביט שוב בכיוון אלומת האור שבקעה מסוף
החדר. היה נראה כי הדמות השחורה נעה לעברו, מעוותת את פרצופה
המבחיל לכדי חיוך, חושפת את ניביה החדות כתער, משמיעה גיחוך
שטני, ושועטת לעברו.
אדם נתקל ברגלו הימנית בחפץ חד שנמצא על רצפת העפר, מעד ונפל
מטה, טועם מהפיח המר. מר כמעט כמו גורלו שלו.

ברגע בו נפח אדם את נשימתו האחרונה, איריס חשה בעיוות קל
בגופה, היא יחסה אותו למזג האוויר הקריר שהיה באותו לילה
והתעלמה ממנו. אחר כך חזרה שוב למחשב. היא ישבה שם, מלאת תקווה
כמדי יום שיתכן ו Firefly, הלא הוא אדם, יתחבר וינעים את זמנה.
הגעגוע שמילא אותה גורם לה להישאר בכל זאת. למרות ההיגיון שאמר
לה לחזור לישון. היא הייתה מוכרחה לשמוע ממנו, שהכול בסדר. עד
שלא תעשה את זה, לא תוכל לישון בשלווה.
אז כך היא ישבה שם, בחדר החשוך, על הכיסא החבוט, כשגבה מוסט
קדימה כלפי המסך שכיסה את פניה באורו הבוהק הלבן. היא חיכתה
וחיכתה. בעיניים אדומות ומלאות עייפות.

לקראת 3 בבוקר, Firefly התחבר. בתגובה, איריס געתה מאושר,
וכששמעה שהוא "מוכרח לקבוע איתה פגישה ומיד, אולי לארוחה
אינטימית", כבר צווחה מרוב אושר.
בלילה בו נפגשו, היא כבר השמיעה סוג אחר של צווחות. ככה זה.