כמה חיכיתי לרגע הזה, אנחנו נפגשים שוב.
אתה מחבק אותי, כמו הייתי חמצן לנשימה כאילו החיים שלך תלויים
במגע הזה,
בחיבור שבין הגב שלי והידיים שלך.
השפתיים שלנו לא מצליחות להיפרד ואנחנו נושמים אחד את השניה,
מתמזגים עד אין סוף.
שום דבר לא יוכל להפריד בינינו שוב.
העיניים שלך נכנסות עמוק אל תוך הנשמה שלי
וקוראות כמעט כל מה שאין לי אומץ לומר לך בקול.
ולרגע אחד אני מרגישה מאושרת.
אנחנו מתערבבים שוב ושוב ושוב.
כמו מערבולת אין סופית, אנחנו הופכים אדם אחד
מנסים להתייצב, להרגיע את הרעד.
אתה מחבק אותי והשפתיים שלנו נצמדות.
אני נמסה אל תוך הסדינים, הריח המתוק שלך ממלא אותי.
ונעלמת.
ואז אתה מסתובב.
חוצצת בינינו חומה ששום דבר לא יכול לפרק.
ואני, נשארת במקום, לבכות בשקט, בלי קול.
להתאבל לבדי על כל מה שכבר אין
ואולי גם על מה שאף פעם לא היינו ולעולם כבר לא נהיה.


ואני אוהבת אותך ככה, בשקט, מרחוק, בלי מילים.
ואתה כבר לא כאן וטוב לנו עכשיו, בנפרד, שותקים.