אני מסתכלת החוצה. אין שם כלום חוץ משמיים. גם העצים בקושי
מנידים עלה.
הלילה הזה אדיש לכל מה שמתרחש במעמקים שלי, הים לא נמצא בטווח
עיניי, אך דמעויות גואות וכל כולי בשפל. הירח בוהק, והניאון
משתקף בחלוני.
בכיתי. הדמעות כבר יבשו על לחיי אבל העיניים עוד לחות. ראשי
מתפוצץ מלחץ המחשבות וכובד הדמעות.

איפשהו באחורי המוח, אני מנסה לשלוף זכרונות של מה שהשתבש. יש
לי אותי להאשים. אבל בתוך כל הכאוס שסביבי, אני לא היחידה
שהיתה פועלת ככה. ניסיתי למות, אני מודה. זו היתה נקודת שבירה,
פעולה נואשת מתוך משבר של רגע. זה לא הרגיע אותם, ולאט
התרחקנו. זה היה יותר מדי בשבילם לשאת. באותו רגע שבו עלתה בי
הכמיהה לשים קץ לחיי, השלכתי מעליי את הסיבות שבשבילם יכלתי
להשאר בחיים.

ירדתי למטה והצתתי סיגריה. נתתי לעשן לחנוק אותי, כמו שעשה
החבל שכרכתי סביב צווארי בלילה ההוא. לרגע הפסקתי לחשוב. הלילה
קר אבל אין רוח, קצות הברושים שניבטים אליי מעבר לרחוב עומדים
שקטים, כמו ציור, ולרגע נדמה שהכול משוח במכחול. לרגע, נדמה
שאני יכולה להושיט יד ולגעת בחיספוס של צבע השמן שמכסה את חיי.
אני לובשת כחול ואפור, אותם צבעים שממלאים את האויר סביבי.
בחלונות הבתים אין עוד אורות, והצבע החם היחיד שטבוע בציור הזה
נמצא בקצה הסיגריה שלי, משל למעט האור שנותר, ושמוקף בהרבה
אפלה.

אני יורדת אל הכביש ונוגעת באספלט. הוא קר והמגע שלו מאכזב,
לרגע קיוויתי למצוא את עצמי בתוך האשליה, להתהלך בציור, כמו
ב"חלומות" של אקירה קורוסאווה. איך אהבתי את הסרט הזה.
אני חוזרת למדרכה ויושבת על שפתה, מדליקה עוד סיגריה, ומסתכלת
על האפר שנופל על הכביש, פורש ספקטרום של צבעים בשחור לבן,
גוונים של אפור. יש אנשים שמסוגלים להבדיל בין אדום לכחול
בסרטים הישנים, ואני בקושי מבדילה בין אפור אחד לאחר, אבל
עכשיו כל שיש מסביבי הוא אפור, אז לא נותר אלא לספור את
גווניו.

איכשהו, תוך הבית מרגיש פחות מוגן מהעיר שבחוץ, אבל הנפילה אל
הסדינים ואל השינה פוטרת אותי מלחשוב. הרוח מחילה לנשוב,
עכשיו, כשנרגעתי, חלחלה הסערה אל העצים. מחלון חדרי נראה כי
האפורים שבחוץ מתערבבים אלה באלה והכול הופך שחור. אין גם קצה
של סיגריה בוערת לשבור את האפלה, הכול אבסולוטי, הציור
האימפרסיוניסטי העדין שציירתי סביבי נעלם והפך כעת למיצג
פוסט-מודרני. מתוך החושך אני מוצאת כח להעלות חיוך אחרון לפני
שאשקע אל מעמקי ההכרה.