עשרים שנות געגועים
ממחשכי הבטן אל המרחבים הפרושים.
עשרים שנים וכאילו נפגשנו בעולם הנשמות אתמול.
ידך זכה היא מגפיי מלאכים
ואצבעותיך ארסיות כארס עקרבים.
השמש דום שבויה בקסמך
והירח מסרב לזוז ממשבצתו
ולכבות את כוכבי נשפו.
עד אנה אסבול את מיחושי הלב.
עד אנה אערוג על אפיקי מים צמא לאהבתך.
סופר ימים כמחשבות, סופר שנים כשבועות.
רק שורדת אהבתי, בזכות גלגולי הנשמות.
לכן, חושי פרח מלא צוף, בואי אל מול פני
הרשי לי עוד ליטוף, עוד פכפוך קטן בלבבי.
כי רוצה אני לשכך כאבי, לרפא כל דווי מגופי
לכן אוצי אלי מעוני.
יש לי פרפרים בבטני, כי אם אין את לי, מי לי.
הייתכן רקיע, לילה ללא כוכבים?.
יכול להיות איש דת, ללא אמונה באלוהיו?.
נאמר היית לי אחות, האם לא היינו ממשים אהבתנו
למרות זאת.
לכן אל תרפי מחשבותיך מאנוכי
שימי פעמיך לקרבי.
כי רבו שנות גלות ממך
מאז אדם נפרד מאשתו חווה.
|