אוחז בסורגיי נישמתך, קורא לך לחזור אליי,
אך את מסתתרת באפילה,
מקופלת בדממה, לא רוצה לחוש בעוד כאב.

מבעיר את השמיים, רק כדי להאיר את דרכך,
אך את מפחדת מהאש, זועקת לתוך עצמך,
שאת לא רוצה לחוש בעוד כאב.

צועק ביאוש, זועק בזעם,
אך שום דבר לא יזיז אותך משם.

מייבש את כל המים, לכבות את השמיים,
שהלבנה תיזרח, ותאיר את כל חלומותייך,
חזרה אליי, חזרה לתיקווה.

אך את מגרשת אותי בדממה,
מסלקת אותי מנישמתך,
ולוקחת ממני את כל אשר אני,
את כל אשר הייתי.

נותרתי לבדי, בעולם הרחב,
נותרתי לבד.

וכשדימעה בודדה זורמת על לחייך,
את פוקחת את עינייך, כמיתוך חלום,
ויוצאת בעיקבות אור הירח, לעבר התקווה.

26/2/08