אדמה צחיחה, שמים שחורים,
ארץ הגנרלים האבודים.
אלו שמתו בכל המלחמות,
מגיעים לפה, בשביל לחיות.

כל אחד עומד על גבעה,
קולם קורא בתרועות מלחמה.
גבם מופנה אל שדה הקרב,
כל אחד משלהב את חייליו.

אני ואת מתקרבים לאחד,
זקן ארוך, כובע מכובד.
"לא כולם יחזרו היום" הוא צועק בקול,
מאחורי ההר השקט גדול.

"אל תדאגו" הוא שואג,
"מותכם לא יהיה לשווא"
הוא לבוש מדים לכבוד המעמד,
עומד על ראש ההר לבד.

שנינו מנסים להגיע לפסגה,
נעזרים זה בזה בעלייה.
אני מביט בך את מסתירה את הפחד,
נותן לך יד אנחנו פה ביחד.

למעלה האוויר מלא אפר,
רוחות מלחמה מזיזות  את ההר.
"לקרב עכשיו " הוא קורא,
שועט קדימה לשדה הקרב.

שנינו מביטים למטה,
האם הוא באמת לא רואה?

הם עומדים שם בסדר מופתי,
מצבות בים אינסופי.
זה לא צבא של חיילים,
זה בית קברות של המתים.