השיר הזה יפתח באנחות,
שנעימתן תכתיב הווייתן.
אני, רק אסמן סימנים,
אך את בקולך השמימי,
תצקי משמעות.

שיאו של הרגע בו נפגשנו היה;
התרחבות מופלאה של העצמיות,
תפילת הגוף והנשמה.
שם,
בפסגות הגבוהות,
בעזות ובהרואיות,
נקראנו זו אל זו
להתעלות באור חסד
משל היינו הדבר האמיתי
שלשמו אנו חיים.

אך דבר מה נוסף התרחש שם,
כשהיית מעוגנת בגשמיות בתוכי
וישותך זינקה לעברי.

האם היה זה
ציות לצו הלב
[ולא לצו הראש]
שקירב אותנו לגאולה?
האם חומה של אינטימיות,
שהתכחשנו לה ובתוך כך
נקרענו בין תשובות מנוגדות?

את אמרת כי יש להתפלל לכל כיוון
כאילו הכול תלוי רק בנו-
האין זה מעמיד את קיומנו בספק?

לבנו נערף בדיבוק שאפתני
מנגד העיבה חובה קדומה
נשיכות בתת ההכרה מזרימות דם בעורקים
כציפור גן עדן
הנושאת עמה בשורה אלוהית
וכמנורה בוהקת ופלאית
בה שלהבת יה ושמה האהבה.

לבקשתך,
אני לא מקדישה לך את השיR.