יש ימים, שהרוח מבדרת את שיערי,
שריד אחרון לזוהר שופע.
קליפות מתקלפות ואף אחד לא נוגע.
תחושה של צפייה דרך ערפל של זקנה,
נטולת ציפייה.
מגע יד מראה עולם דרך טיפה שקופה,
של גשם קמצן.
להזכיר לעצמי איפוק ונחמה בתבונה, שנרכשה
עד שנהייתי אישה.
"נו, אבל, אז מה..." מתקוממת בתוכי הילדה.
אני בשלה לחטא שבאהבה אסורה, שתציף
ותייצר שוב את אותה הבעה.
מאחורי שיח חיוך רווחה של ילדה תמימה,
היא סיימה להטיל את מימיה... ממגנטת אותי אל פניה,
מקנאה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.