אז החלטתי ללכת לפסיכיאטר צבאי, לבקש ממש כדורים שיוציאו אותי
מהטירוף הזה שטבעתי בתוכו.
מוצאת את עצמי משתוקקת להכניס את המחסנית לנשק, להעביר לבודדת
ופשוט יריה אחת תסיים את הכל.

אחרי שהוא טס, נעלם לי השקט.
ואחרי שהוא מת, מצאתי את עצמי בוכה ללא הרף.

התאפקתי לא לבכות מולו. דבר שלא כל כך הצליח
בסופו של דבר הוא הביא לי כדורים נגד דיכאון. כל יום אחד אחרי
האוכל. חייכתי אליו חיוך עצוב ויצאתי מהחדר במחשבה שאולי עכשיו
הדברים ישתפרו.

קשה לי להרגיש.
אני מרגישה את הגרון חנוק מדמעות שמתפקעות לצאת.

וכלום לא זז.
כלום לא מרגיש.

כלום לא אכפת.

חוסר רגש מוחלט. אטומה. ריקה.
מאבדת את עצמך איפשהו באטמוספירה.
את חושבת אולי להפסיק לקחת אותם רק כדי להתפרק בפעם האחרונה
ולבכות. אבל את לא מרשה לעצמך. את מעדיפה להמשיך להיות כמו
זומבי מאשר להרגיש את הדקירה הזאת בלב, את הרצון הזה למות.

את חוסר החשק לחיים.
את הרצון למות.

הכלום הזה שעוטף אותך מעניק לך נשימות ארוכות
משכיח את האנושיות שבך והופך אותך לבובה מחייכת, שמה מסיכה על
פניך.

את אבודה עם או בלי הרגש.
את רק רוצה שזה יעבור.