[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניביקי שגב
/
סגול דרקון

תתחיל לכתוב אמרתי לעצמי...
אז הנה, רק התחלתי ואני כבר תקוע.
אומרים שדף ריק מהווה מחסום פסיכולוגי לכתיבה, המחסום שלי הוא
לגמרי אחר.

לפני חודש בערך חזרתי מריו דה ז'נרו, היה ממש נחמד והכול אבל
קרו שם כמה דברים ששינו את המציאות שהכרתי או לפחות אותי בתוך
המציאות שהכרתי.

במהלך הטיול פגשתי דרקון סגול. כן, כן אנחנו כבר מכירים את
הקלישאות הללו... דרקון ועוד תמיד בצבעים כאלה כמו סגול או
ירוק או שחור אף פעם לא כתום לדוגמא... אבל מה אני יכול לעשות
או לומר כנגדן? תמיד יהיו המאמינים והסקפטיים ושניהם ממלאים
תפקיד חשוב בהוויה האנושית בעיקר כשמדובר בקלישאות.
נהוג לחשוב שהמאמינים המציאו את הקלישאות, אך אמונה זו מוטעית
מיסודה.
הסקפטיים היו אלה שהמציאו את הקלישאות כדיי שיהיה להם מפלט
מבחינה אמתית של עובדות מגוחכות על קיומם של דרקונים סגולים או
ישויות כל יכולות שלא משאירות אפילו סימן על נייר צילום.
אז כמו שאמרתי הסקפטיים המציאו את הקלישאות והמאמינים פשוט
קיבלו אותן ואין זו קלישאה לומר שהמאמין רוצה בקלישאה רק בגלל
שהוא סקפטי לגביי הסקפטיים.
אבל ענייננו הוא אותו דרקון שבחר להיות סגול סתם משום הסיבה
שסגול הוא צבע יפה ומשתלב בצורה מוצלחת יחד עם אש צהובה, צבעים
משלימים יוצרים אפקט מרשים.
אז כך פגשתי את הדרקון הזה שאגב לא דיבר כלל, והנה למזלי לא כל
החלקים במפגש שלי עם אותו הדרקון היו קלישאתיים.
המפגש התרחש בצהרי היום, במסיבת חוף ענקית. היו המון ריקודים
ובנות, אולי אפילו יש לומר היו המון בנות וריקודים, בהתאמה.
אני שבשלב מסוים נמאס לי מהריקודים, כי אם להיות מציאותיים
לרגע, מבנות אני לבינתיים לא רואה אפשרות שיימאס לי, או כמו
שסבא תמיד אומר "כל עוד אני עומד" אני לא בטוח למה הוא מתכוון.
אני יודע למה אני מתכוון.
בכל אופן הייתי כולי ספוג זיעה ורציתי ללכת ולהתרענן אחריי שעה
של ניסיונות כושלים למצוא לי מישהי להתמזמז איתה. לא שהייתי
מתמזמז עם מישהי, יש לי חברה מבינים. אבל גם ככה לא ממש הלך לי
אז העדפתי להיכנס ולשחות לשובר גלים שהיה ממש רחוק בתוך המים
הצלולים הללו.
כך שחיתי לי בצורה ירושלמית לחלוטין, למי שאיננו מצוי בענייני
שחיית הירושלמים רק אציין שהיא מתבצעת בסגנון שמזכיר במקצת
שחיית חזה.
אז כך שחיתי לעבר שובר הגלים, המים היו מלוחים כתמיד, אגב
קלישאות, ולאחר שחיה מאומצת שבה לא הייתי בטוח אם התקדמתי
בשחייה או פשוט אגרתי את כל המים בעיניים ובפה עד ששובר הגלים
התקרב אליי, הגעתי. כשהגעתי הייתי מותש וסחוט, על השובר היו
כמה זוגות.
היו שני בנים עם שתי בנות שישבו להם על הברכיים והתנשקו
בחושניות. כזאת שיש רק אצל שיכורים.
בהמשך ישב עוד בחור עם איזו בחורה בעלת מראה אירופאי ושוחחו
בהנאה.
לידי, מהצד השני של השובר ישב גבר שמנמן שהיה נראה קצת מאוכזב
מהקציצה שישבה לידו למראה כל הנשים היפות יותר הללו, מנוולות.
כך ישבנו אותה חבורה הטרוגנית של אנשים שפות ומחשבות. אני
ישבתי לבדי בפינה בוהה בזוגות, ונדמה היה כי נוכחותי על השובר
עודדה את השמנמן שראה שיש יצורים בעלי מצב עגום משלו אפילו
בקרבת מקום ולא רק אי שם באפריקה.
אותי לא היה מי שיעודד, כי כמו שציינתי יש לי חברה אבל היא
בבית, ואני פה.
אז ככה התמסרתי לרגש של הבדידות וכעסתי על כך שהשמן המסריח הזה
אפילו הסתדר ורק אני שבדרך כלל לא כזה גלמוד הפעם לא ממש
כיכבתי.
טוב כוס'אמא שלו זה רק בגלל שהוא לא מסנן. אז כמו שאומר המשפט
"מי שלא מסנן לא מזיין", אז מן הסתם הוא יזיין יותר, אבל כמו
שהוסיף מישהו פעם בחכמה, כנראה בסיטואציה דומה לשלי "מי שלא
מסנן, מזיין מכוערות".
אז ככה שקוע במחשבות ברומו של עולם בהיתי על הים והתמכרתי
למלנכוליה שמחלחלת בצורה מוצלחת יותר מכל גשם שהכרתי עד כה,
אפילו מזה של יערות הגשם ותאמינו לי זה הרבה גשם.
חשבתי על המצב עם חברה שלי שהייתה הרבה יותר יפה מה"נפילה" של
השמנמן אבל לא כל כך בטוח יותר יפה מזאת עם הביקיני האדום
ואולי גם לא כל כך יותר יפה מהבחורה בעלת המראה האירופאי.
גם חשבתי על זה שאנחנו עדיין לא יודעים אם לאהוב אחד את השנייה
ולהתמסר או אולי לוותר.
לא ידעתי מה אני מעדיף שתעשה, לפעמים רציתי ממנה שתהיה מוכנה
לוותר על הכל למעני, כי כך הרגשתי גם אני. אך לפעמים רציתי
שתוותר על הכל.
למה אני צריך חברה? היה שואל בי איזה קול. מה אני עומד להתחתן?
כנראה שלא! היה מוסיף והיה מסיים בתרועת ניצחון בשאלה אם כך אז
למה?
אהבה היה אומר לו קול אחר, אהבה? היה שואל אותו קול חזק וברור,
בעיקר בסיטואציות כאלו, הרבה יותר ברור.
כן אהבה הייתי עונה בעצמי ומצטרף לקול החלוש. ולמה אהבה היה
שואל אותו קול מעצבן שרציתי בכל כוחי שיעלם אבל אולי היה יותר
אני מאשר אני אוכל אי פעם להיות. ואז הייתי מתקשה, ועונה בסופו
של דבר יציבות, ביטחון אושר.
מה אתה אומר? מה יותר יציב מלהיות לבד? מה יותר מקנה תחושת
ביטחון מלהשיג בנות על ימין ועל שמאל, ורציתי לדעת האם אתה
מרגיש מאושר? ואולי יותר מזה, האם אתה מאמין שאי פעם תהיה
מאושר?
לא מסוגל לענות, או מסוגל אך מפחד לשבור את ליבו של הקול שדעך
הסתכלתי אל הים.
פתאום רוצה לקפוץ פנימה יותר מאי פעם. לתוך הכחול הדהוי הזה
בידיעה שלא אצא, או לפחות בידיעה שלא אדע כשאצא.
ולא בגלל האהבה, אין צורך להגזים, אלא באמת בגלל הידיעה הכואבת
הזאת שלעולם לא אהיה מאושר. אני תמיד אהיה במרדף אחרי בנות,
אחרי הישגים, אחרי הוד, אחרי הדר ואף פעם לא אצליח למלא אחר
הצורך להיות שלו. כל הזמן למלא, בידיעה שאני טוב בידיעה שאני
שווה משהו ולא רק לאדם אחד כי הוא אולי פגום בעצמו ואז אם הוא
מעריך אותי הריי אין בכך שום ערך.
ניסיונות אלו דמו לניסיון למלא את השמיים בחול, או אפילו במים.
כמו שאלוהים פעם ניסה ואפילו תקופה מסוימת אמר לנו שהצליח ואף
קרא לרקיע שם-מים. רק אחריי מאות שנים יחד עם האדם הראשון על
הירח הבנו כי כל עניין המים היה תרמית אחת גדולה וכל מה
שאלוהים עשה היה לצבוע את השמים בכחול.

המחשבות הציפו אותי, ועם כל מחשבה הרגשתי כאילו עוד שכבה של
ניילון נצמד עוטפת אותי את ריאותיי ואת לבי, או אולי יותר חשוב
את שכלי.
ואז זה קרה.
פתאום ראיתי את המפלצת הנוראה הזאת טסה לעברי, כל כך יפה הייתה
וכל כך מרשימה.
הטילה צל כבד על כולי ועל כל יצרי התאווה שכינתי לפני כן
בחורים ובחורות.
שמעתי בקול המום צרחות ובזווית העין ראיתי תנועה במרחב העוטף
אותי, אך כל אלה היטשטשו אל מול המשק האדיר שנשמע באוזני.

הכל קרה כל כך מהר, ופתאום נעלם הדרקון והשמש חזרה לפני חזקה
מאי פעם, ברורה מתמיד.
הבטתי בה, מכסה על עיניי כמו מתוך אינסטינקט. עצמתי אותן כה
חזק ואז הרגשתי שהן אינן כואבות כלל.
אט אט הסרתי את ידי ופקחתי את עיניי והבטתי בשמש בעוצמה גדולה
יותר משהיא הייתה מסוגלת להביט בי חזרה ולא הרגשתי דבר.

בהמשך הטיול, שנותרו לו רק יומיים נוספים, הרגשתי חוסר עניין
משווע בנופים ובאנשים. רק חיכיתי לראות שוב את אותו הדרקון. לא
ראיתיו שנית, לא אז ולא היום.

מאז שחזרתי ארצה אני כבר לא מעוניין לשכב עם בנות אחרות כי הן
לא מעניינות אותי, פרשתי מהקורס של הפסיכומטרי כי לא מעניין
אותי כמה אני אקבל.
הדבר היחיד שמעניין אותי הוא אותו דרקון, שנמצא אצלי איפשהו
תמיד ברור ומוצק בתודעה.
כשאני ישן אני חולם עליו, כשאני מסתכל לחברה שלי בעיניים אני
מדמיין את עיניו.
טעיתי כשאמרתי שאני מעוניין לפגוש אותו שוב, כי אני לא.
אני רק רוצה לחשוב עליו.
הוא היה יפה וחזק ועצום וסגול, סגול יותר מכל סגול ואפילו יותר
מכל סגול חציל שנברא אי פעם.
וזה פשוט כי הוא לא היה סגול חציל, הוא היה סגול דרקון.
והוא זה ששרף בי גם את הרצון ליצור.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשאני שואל
מישהו מה שלומך,
אני לא מתכוון
לכמה אנשים מתו
בפיגוע אתמול,
למה אתם מספרים
לי את זה?



הפאסיבי


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/9/08 16:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניביקי שגב

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה