יושב בבית, נסראללה מחייך,
הפחד והתיעוב מחלחלים בין החלונות,
דרך התריסים וסדקים בקיר הממ"ד
לתוך הנפש.
מדי פעם רעם חלוש מתרסק
על חלון הזכוכית כמו גל שאיבד מומנטום
ולמרבה האירוניה הצפירה המאחרת מרעידה הכל,
חודרת לכל החדרים, מחשמלת את האוירה הטעונה ממילא
בלופים של תקשורת, גלי רדיו והערכות מצב. היא מתממשת לאט ואז
יוצרת חלום אפוקליפטי
שמולו הבומים של הטילים הלבנונים נשמעים כמו רטינה של ענק
ממורמר וסנילי.
בום וצפירה, צפירה ובום ואני בממ"ד. הממ"ד שלי הוא הבית.
והבית מחניק ואמא דואגת ואני משועמם. צופה באינטרנט.
יושב בבית, נסראללה מחייך,
נסראללה תמיד מחייך.