|
יושב בבית, נסראללה מחייך,
הפחד והתיעוב מחלחלים בין החלונות,
דרך התריסים וסדקים בקיר הממ"ד
לתוך הנפש.
מדי פעם רעם חלוש מתרסק
על חלון הזכוכית כמו גל שאיבד מומנטום
ולמרבה האירוניה הצפירה המאחרת מרעידה הכל,
חודרת לכל החדרים, מחשמלת את האוירה הטעונה ממילא
בלופים של תקשורת, גלי רדיו והערכות מצב. היא מתממשת לאט ואז
יוצרת חלום אפוקליפטי
שמולו הבומים של הטילים הלבנונים נשמעים כמו רטינה של ענק
ממורמר וסנילי.
בום וצפירה, צפירה ובום ואני בממ"ד. הממ"ד שלי הוא הבית.
והבית מחניק ואמא דואגת ואני משועמם. צופה באינטרנט.
יושב בבית, נסראללה מחייך,
נסראללה תמיד מחייך. |
|
|
מוזר, נזכרתי
בקטע שהיה לי
פעם עם מישהי:
חזרנו מבית ספר,
עלינו בעליה,
דיברנו וצחקנו,
ופתאם, פ-ת-א-ם,
היא שחררה פלוץ,
כזה מרעיש,
ששתקתי... 15
דקות אף אחד לא
אמר כלום
אני, נזכר ביום
שגיליתי שגם
בנות בעלות
תכולת מעיים
מרתקת |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.