אני אשכח אותך בסוף.
את הכול.
את כל אלפי הרגעים השעות והימים שהיינו
ביחד,
את העיניים והגוף,
וההתרגשות הזאת לראות אותך
חשוף.
את החיוך והמגע,
והקול הזה שגורם להירגע.
אני אשכח אותך בסוף.
את המילים והשעות.
ולהתגעגע אליך, ולא להתראות.
את הטיולים שלנו בירושלים ואת כל השירים,
ואת ההרגשה הרחוקה שהיינו מאושרים.
זה אולי יהיה קשה, אבל בסוף אני אשכח.
אני אזרוק הכול. אתה תיקח.
זה רחוק מדי,
האם אשכח את מה שהיית בשבילי?
את הדברים שאמרת ועשית רק לי?
איך אפשר? לא אוכל.
יהיה קשה.
ואז, ואז יהיה קל?
אני אשכח אותך בסוף. כמו שכבר ידעתי לעשות,
בלי להישבר ובלי לבכות,
עם נשימה ארוכה מהאף ודרך הפה,
היה אתך פשוט.
פשוט היה יפה.
אני אשכח את השיחות הארוכות אל השעות הכי הכי קטנות
של לילה קר
להירדם עליך מאוחר
ולשמוע את הלב שלך דופק.
לאט? מהר?
אני כבר לא.
אני כבר לא אוכל להיזכר.
אני אשכח אותך בסוף.
את הנשיקה. את הטבעת. את המכתב
את הכמיהה הזאת אליך
שתאהב,
את הגיטרה והתאטרון והחלומות
אותך.
לפעמים אני אומרת שלא אהיה מסוגלת,
אולי לא אשכח לעולם? איך אוכל?
יהיה קשה. יהיה קשה.
ואז יהיה כבר
קל? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.