נמאס לי מהצעקות של דודה חנה, היא צועקת עלי כל הזמן. למה היא
לא יכולה לדבר אלי כמו בן אדם רגיל? אולי כישפו אותה קוסמים
מרושעים? אני מנסה לאטום את האוזניים כשאני משחקת בחצר. דודה
חנה חושבת שהיא יודעת מה אני צריכה, אבל היא לא יודעת מה אני
צריכה, היא לא מבינה אותי. נעים בחצר, שמש בין העלים של הגפן.
כל כך יפה. "התלבשי מרים, אנא, הזדרזי" היא אומרת, "עלינו
ללכת, משפחת זרובבל מחכה לנו" נוחרת לעומתי כשהיא רודפת אחרי
ותופשת אותי חזק ביד, "אם אמא שלך היתה רואה אותך..." היא
אומרת, "אם אמא שלך הייתה רואה אותך..." הקול שלה מתערבב
בדמעות, זה הסימן שלי שהיא תוותר בקרוב. ריח העפר עולה מכפות
הרגליים שלי. השיער שלי מריח משמש. למה היא עושה לי את זה? אני
ילדת חופש אני אומרת לה, אבל היא מושכת אותי חזרה לבית.
אני לא אומרת לה מילה. חכמה בלילה. ניראה מה תעשה עכשיו.
"מצידי, הישארי כאן" היא מסננת  ונועלת את הדלת של החצר ואז
יוצאת מהדלת הגדולה הכחולה ונועלת מאחוריה, משאירה אותי כלואה
בבית. הצעדים הכבדים שלה מבחוץ נשמעים כשהם מקפיצים את האבנים
הקטנות שעל השביל, מרעידים את קירות הלבנים, ואני לבד בבית.
חושבת את עצמה - היא לא תגיד לי מה לעשות! כל הכבוד לי,
ניצחתי! אני נשכבת על הרצפה ומלטפת את עצמי על הבטן. היא חשבה
שהיא הענישה אותי, כשהיא כלאה אותי אחרי שהיה לי כל כך נעים
להיות בחוץ אבל היא לא יודעת שעכשיו יותר נעים לי בפנים, שכובה
על הרצפה החלקה, קריר לי וטוב. כל כך חם היום. היא לא מבינה
כלום, כמה חם היום. המרצפות נעימות לגב שלי, אני עוצמת עיניים
ונרדמת.
כשאני מתעוררת גברא מלקק את כפות הרגליים שלי. היא שכחה להוציא
אותו מרוב כעס, טיפשה מטופשת שכמותה אני צוחקת, עכשיו גברא
איתי! אני מלטפת אותו על הראש וגברא מקשקש בזנב. הפרווה שלו
סמיכה, בטח חם לו מאוד. קיבלתי אותו לפני שלוש שנים כשהייתי בת
ארבע עשרה, אחרי שדודה חנה והדוד בניה הטיפשים-מטופשים חשבו
שהנפילה מהאופנוע תהרוג אותי, הם הרגישו רע כי הם רצו שאני
אמות. הם רצו להביא לי מתנות, כדי שאני לא אכעס שזה מה שהם
רצו. כל מה שאני רציתי הם הביאו. דודה חנה הייתה בוכה כל הזמן
כל פעם שהיא ראתה אותי, והדוד בניה לא היה אומר מילה. אני
ידעתי שזה רק בגלל שהם מתביישים. יומיים לפני שיצאתי מהבית
חולים ביקשתי מדודה חנה כלב. אני רוצה שיהיה לי חבר אמיתי אני
אומרת לה והיא ישר הסכימה. דודה חנה לא יכולה להתנגד לי - מאז
אני וגברא חברים הכי הכי טובים. קראתי לו גברא על שם גברי החבר
שלי שמת. הראש שלו התפצלח כמו אבטיח, זה הדבר היחיד שאני זוכרת
משם.
גברא מתקרב אלי ומלקק לי בין הרגליים, וזה נעים לי. הוא עושה
לי טוב ואני רגועה איתו. אני מקרבת אותי אליי, "בוא אליי
כלבלי", אני אומרת, "בוא אליי. גברי שלי..." גברא מתקרב אלי,
הפיפי שלו אדום יוצא מתוך השק שינה השעיר שלו החוצה. אני סוגרת
רגליים. גברא מאוד מתרגש וקופץ מצד לצד ומנסה להתקרב אליי
בצורה מצחיקה כמו רקדן שיכור. אני צוחקת. הוא ממש שובב הכלב
הזה, שובב מארץ השובבים. מה קורה לך גברא? אני שואלת אותו. אתה
מרגיש טוב? אתה חולה? אני צוחקת איתו, והוא גם שמח איתי. אני
אוהבת לשחק איתו. הוא החבר הכי טוב שלי. אני שוב פותחת את
הרגליים וגברא שוב מלקק וזה נעים. אני מלטפת את הפיפי שלו
כשאני שוכבת על הגב וגברא רק מלקק ואז שוב מנסה ולא מצליח.
אחרי המון המון זמן משעמם לי ואני מסתובבת. גברא קופץ עלי
ומנסה לדחוף את הפיפי שלו לתוכי וזה כואב לי אבל אני נותנת לו
לשובב הזה, כי אני אוהבת אותו ואני רוצה שהוא יהיה שמח. וגברא
משתולל מרוב שהוא שמח וגם אני שמחה אבל כואב לי. וגברא כל פעם
מפסיק ואז שוב מתחיל הכל מחדש ואז דודה חנה נכנסת פתאום
וצורחת, אבל גברא לא רוצה להפסיק והיא לוקחת את המטאטא שנמצא
מאחורי הארון השחור שסבא ז'נה הביא מבלהרוס ומורידה לגברא מכה
נוראית ואני צורחת שתפסיק ודודה חנה לא מפסיקה וגברא שמנסה
לצאת מתוכי לא מצליח כאילו לא יכול לעזוב אותי ומאוד כואב לי
עוד יותר ממקודם ואני שמה ידיים מסביב לגברא שדודה חנה שנהייתה
פתאום משוגעת לא תרביץ לו יותר, והיא לא נרגעת ולפעמים המכה
שלה פוגעת בי ויורד לי דם מהראש ומבין הרגליים. אני מחבקת אותו
ודודה חנה צורחת. אחרי כמה זמן גברא שכבר לא בתוכי אבל מילל
וגם אני בוכה איתו כי כואב לו ודודה חנה אומרת לי לבוא איתה
בפעם הבאה שהיא אומרת לי, ואני יודעת שאני כבר לא אבוא איתה
לשום מקום, כבר ראיתי איך היא משוגעת.