או הכול או כלום,
כמו שנהוג לומר.
או שהכול קורה לי,
או שאין לי שום דבר.
פתאום באותו היום,
כולם נזכרים בך אחרי כל כך זמן
אומרים לך שלום
מראים בך עניין.
אבל למה זה הכול קורה בבת אחת?
למה לא לבוא כל אחד בזמנו
לומר לי את שעל לבו
ואני אוכל רק להנהן בראש ולהגיד שאני סולחת.
אז למה אתם צצים לי כולכם עכשיו?
אחרי שכבר שכחתי אתכם
אחרי שכבר התגברתי עליכם
אתם נזכרים להופיע בחיי?
דווקא עכשיו?
שכבר התרגלתי לרעיון של להיות לבד
שלא פחדתי לא לאהוב
שלא הייתה לי בעיה לא לראות אף אחד
שידעתי שבלעדיכם יהיה לי יותר טוב
אז למה אתם חוזרים אליי דווקא עכשיו?
אם זה לנסות להחזיר את הקשר הקודם,
או אם זה לראות אותי במקום הומה אדם,
להסתכל עליי במבטים חטופים
ובסוף לצאת ידי חובה
ולהגיד לי שלום ולתת נשיקה
אז אני כבר אומרת לכם בגלוי,
לא רוצה שתחזרו, אם אתם לא בטוחים בעצמכם.
אם כל זה היה רק בי תלוי,
לא הייתי עושה את אותם טעויות אתכם.
אז אולי די?
תניחו לי לנפשי,
תנו לי להתגבר בזמן שלי.
בלי שתצוצו לי בכל מיני חורים
בלי להזכיר לי שאתם עדיין קיימים
האם זה אפשרי, או יותר מדי?
אולי פשוט, די... |