לקחת את ליבי בליבך ואמרת לי, בואי.
בשירה המילים נשמעות כה אמיתיות.
וכי מהי אמת?
יש לי צלצולים באוזניים, כבר ארבעה חודשים
23 יום,  וכמה שעות, שש לדעתי.
אנשים מאבדים איבר בגוף ומוצאים עצמם אפאתים
למה אני לא מצליחה גם?
באתי.
אף פעם לא חשבתי על השכר שבצד פעולותיי,
גם לא הפעם, ובאתי.
ולא פעם אחת שאלתי- מה ארוויח?
כשאמרת לי בואי, עם אלפי הבטחות,
שכחת לספר על השכר.
על הדמעות, הכאב, הבדידות.
שכחת להגיד לי שאני לא אצליח לקום.
שאחרי ארבעה חודשים, 23 יום, וכמה שעות, שש לדעתי,
אני לא יודעת לעשן סיגריה בלי דמעה,
לשמוח מחיוך של סבתא בלי ריק בחזה,
לא יודעת איך מחייכים באמת,
או גומרים במיטה.
אני לא רוצה להגיד ששיקרת לי, כי אני לא כועסת
ועל שקרנים אני כועסת בדרך כלל.
אני לא אגיד גם שאני שונאת, אני לא.

מה שכן ברור לי ונהיר הוא שכשיבוא, אם יבוא,
האיש הבא ויקרא לי לבוא,
אולי יעברו כבר 15 חודשים, 23 יום, כמה שעות
שש לדעתי,

אני לא אבוא.