בדיוק ביום החצי שנה לתום הזוגיות שלהם, למעברם לידידות חברית
חזקה, היה לו יומולדת. היא אמרה לו מבעוד כמה ימים, שהיא רוצה
להזמין אותו למסעדה וכיוון שעדיין לא היתה לו בתזוג חדשה מכל
אלו שניסה, וגם לה לא בא על אף אחד מכל הדייטים שעשתה, אז לא
היתה להם בעיה להמשיך להפגש לפעמים, ללכת פעם ב- לסרט וגם
לקבוע לפי הצעתה את היומולדת שלו במסעדה אוריינטלית, תאילנדית,
יפנית, או משהו כזה.
הוא בחר אותה.

מראש היא תכננה שכאשר יחזרו לביתה, שם הוא ישאר לישון איתה,
כמו מדי-פעם, ושם יש לו עדיין קצף וסכין ואפטרשייב וכמה לבנים
וגרב משלו ויהיה להם כרגיל נהדר במיטה, אז אחריכן כשהיא תשכב
עליו או תחתיו או לצדו, היא תגיד לו שהיא רוצה לתת לו מתנה.
והוא ישאל בסקרנות מה והיא תגיד שהיא נותנת לו במתנה את
הבתולים שלה.
והוא יצחק, כי הרי יש להם היסטוריה מפוארת של שקיקה ומימושה
ומה פתאום בתולים, אז היא תגיד שאת בתוליה הרוחניים. שהיא
מגישה לו אותם בבחינת דף חדש בחייהם, בלי זכרונות של עלבונות
ומעשים לא טובים, והיא תשאל אולי גם הוא מוכן לפצוח כטהור וחף
בזוגיות חדשה איתה. פשוט להתחיל מ-אלף, להשתדל לתת, לשאוף
להגיע ל-תו, לנצח את העולם. הרי התאמה מוחית יש, גופנית הם
צוות מופלא, חיבה עמוקה שוררת, היה חסר משהו קודם, אבל אולי אם
נשתדל כמו "זה-עתה-הכרנו", הפעם זה ילך.
והוא ינשק אותה מליון, ויחבק ויתלהב ממנה ומהאומץ, יעתיר שמחה
והסכמה והם ידברו קצת על מה הוא היה מצפה ומה היא היתה מקווה,
אבל בעדינות, כי הקורים הנטווים עדיין רכים. ואחרכך הם יעשו
עוד פעם מה שהם עשו קודם במיטה, אבל בפוזה אחרת, וירדמו
מאושרים וישכימו למחר נהדר ואז הם יהיו שוב זוג לפחות עוד כמה
שנים והוא ישקיע בה אפילו יותר מקודם, שזה לא מעט. ובעיקר יחבר
יותר ביניהם בכל השטחים הנפשיים, יעניק לה עדיפות מוחלטת ויתן
לקשר שלהם את מלוא מרצו ועוצמתו ויתן את עצמו, את כולו.
הפעם גם היא תשתדל יותר, כי בעצם היא זו שנתנה עד כה פחות.
הפעם היא תנסה באמת לחזק, להודות, לתמוך, לפרגן. הפעם היא
תכננה לנטות קצת יותר לכיוון שלו, של מאוויו ושל צפונות-לבו.

וכך הם הולכים ביום גשום למסעדה שאותה בחר והיא מתפעלת שם
מהרהיטים, כשמגיע התפריט היא מתלבטת כמו תמיד, אבל הפעם הוא
אומר לה "במקום שנחכה לך שעה - תסמכי עלי ואני אבחר". היא שמחה
שמישהו הוריד ממנה את המטלה, עונה לו ששנים היא מבקשת ממנו
לקבל קצת יותר החלטות, והוא תמיד היה עונה לה שהיא זו שתחליט,
גם מה הוא ילבש ולאיזה סרט נלך... אז טוב שאפשר גם אחרת. והם
שותים למזל טוב ליום ההולדת שלו, מדברים על העולם, אוכלים קצת
לחוד וקצת במשותף, כי הוא בחר מדגם של כמה מנות, אומרים "זה
טעים מאוד", "את זה אפשר היה להכין גם בלי הבוטנים האלה", "יו,
איזה הר של נודלס שמו לי פה, איך אני אתגבר על זה, תאכל מזה גם
אתה קצת".
"לא יכול הכל, אני אוכל את החריף ההוא".

וכשהיא אוכלת היא מתאמנת קצת במוח על השיחה שתכננה לאחרכך
בבית, כדי שתצא טובה ומדוייקת. אם יסרב - היא בעצם יודעת שזה
לא יצלק אותה, הרי היא עדיין לא באה ממש מאהבה עצומה, אלא רק
מציעה לנסות הפעם לפתח אותה. והיא מדמה גם איך היא תרגיש אם
בכלזאת יגיד, בהגיון לא מבוטל, שאין טעם, כי מה שהיה הוא
שיהיה, שאינו חושב שיוכל לתת לה את מה שהיא באמת צריכה, כי
אמרה לו פעם בעבר שהם לא מטפסים באותו סולם ערכים.
נו, אם.

אבל אין לה הרבה זמן לגלגל את המחשבות כי הם משוחחים ואוכלים
בנעימים, מתבדחים וחווים ומחווים, אגב -  שיחה שאינה שונה
ממאות שיחות אחרות שהם מקיימים כבר שישה חודשים מאז תמה
הזוגיות ומאז שהם רק חברים-ידידים, אך מצטלצלים כפעמיים-שלוש
ביום, שיחה אינה שונה מהשיחות שיש להם לפעמים גם בפגישות, אף
מאלה שהיו לפני זה כשהיו זוג, שיחה ככל השיחות.
עם צחוקים וקריצות ושנינויות ואסוציאציות והנאות.
והנה מצטמק הר הנודלס הטעימים או טעימות האלה, עם ההמון דברים
טובים ששמו עליהן וביניהן, ממש בחירה מוצלחת הוא בחר עבורה
בתור "המנה שלה".
ואז ננעץ לה המזלג במשהו קשה בקרקעית-הצלחת, היא שלתה משם איזה
מאפה קטן והתפלאה מה זה, איך זה השתרבב בכלל, אולי צריך להגיד
משהו למלצר, אבל הוא מיד אמר לה שאוכלים את זה, וטוב שהוסיף
"בזהירות", כי אחרת היא היתה קורעת או לועסת בטעות את הפתק
הזעיר המקופל, שהיה בפנים:
"כבר מזמן הבנתי שאת האחת.
שנתחתן?"
ולמטה היו ראשי התיבות של שמו.
אה, טעיתי. סינית היתה המסעדה הזו.