מחשבות רבות רצות בתוך ראשי
האם אני מוותרת מהר מדי
או שאני עושה את הדבר הנכון ונותנת לדברים לקרות מעצמם.
אולי בעצם מה שאני מרגישה זה לא ככה באמת, אולי זה הכל בראש.

בלבול נוצר אצלי בגוף, בנפש, בנשמה, ובעיקר בתוך הלב.
הגעגוע הזה אליך, הפחד הזה מתחושת הפיספוס...
לא רוצה לפספס אותך, ולהביט לאחור ולהגיד "יכולתי לנסות".

אני מרגישה אותך בתוכי צורח לי אני צריך אותך, אבל בעצם
צרחה אילמת, אני קוראת לך ואתה לא בא, אבל גם אני קוראת לך
ללא מילים, ללא סימנים מחכה שתבין בעצמך
כמה אני זקוקה למילים, לנגיעות, לחיבוקים...

אומרים שאהבה אמיתית היא אהבה שמתקבלת משני הצדדים
אז מה אומרים כל השיחות, כל המילים, כל השירים, כל הכאבים,
החיוכים.
מה אומרים הלילות שהיו מלאים בנגיעות רכות, הנשיקות,
ניגוב הדמעות,השעות שלא נגמרות,
הנסיעות על כבישי חולון רמת גן ללא הפסקות.
מה אומרים כל הנשימות הכבדות בין כל אס.אמ.אס
שחיכיתי שתחזיר אחרי ששלחתי לך אותו בשעות הזויות?!

קשה לי עם כל יום שעובר ואני לא מרגישה את הזיפים שלך,
את השיער המדהים שלך,
לא רואה את העיניים האבודות שלך,
לא שומעת את הנשימות שלך..

רק אתה תוכל להגיד לי מה כל זה אומר
אם שווה לי להילחם או פשוט לוותר...
אני רק יודעת שאתה זה שגורם לי לחיוכים הכי יפים שלי,
לדמעות הכי אמיתיות שלי, לרגעים הכי מדהימים שיש לי בחיים.