"טיפוס משונה את"
הוא דאג לומר לי אתמול בחמש לפנות בוקר,
אחרי כששם לב שאני מקרה אבוד,
כשראה ולא בפעם הראשונה איך הדמעות שגופי מיצר
בכל פעם כשאני מרגישה אותה, מתאבדות מעיניי לרצפה.
הלוואי והייתי מתאדה איתן, נעלמת לי אל תוך האוויר שבחוץ.
"חרדת נטישה" הוא הגדיר את זה בקול הממכר והטהור שלו,
"אני לא חרדה" התנפלתי עליו,
שליח שלך רמז לי שזה העונש שלי,
אז זה עונש כבד מידי סתם שתדע!
להיות דומה למי שהביא אותי לעולם בצורה כל כך גלויה זה כבר
משגע,
לא היית צריך להתאמץ, אני לא טיפוס כל כך משונה כבר יש אחד
כמוני
אני מכירה אותו ממש טוב.
אבל עכשיו שכבר לעולם לא הרגיש אותה יותר,
אני אהיה בסדר נכון? |
