אולי שכחתי להציץ במראה כבר כמה ימים,
נו אז מה.
אמנם לא שמתי לב שעשיתי תספורת-קרחת
וגם לא שמתי לב איך השיער גדל;
העיקר שעכשיו כשהבחנתי,
אני מוצא בעצמי יופי.

אולי את חושבת
אם גם זה לא היה
בכלל לא היה אפשר להתקדם.
משחקי העיניים
כשהצהרים שורפים את האברים העירומים,
היה חשוב להביא בהם
קצת יופי.

וגם אני מודה
היופי מזכך.
המבט שמסתאב בעיניים
שהעולם התחלק בהם לעשרה
קטבים ונצנוצים,
האף הגאה
שמונח כמנצח,
מעל גוף שאני מעריץ
בכל פעם שאנחנו עושים אהבה.
גם אותי מכניע היופי.

ואולי יותר מהכל היופי מאגד את הרסיסים,
היופי הסיפורי, הלירי,
יותר מכל יופי אחר.
ולא סתם המילים שלי הן אלו שמדביקות
את הקשר שלנו
בכל פעם שמחליק מהידיים
שאולי לא אחזו בו במספיק
איתנות/עדינות או נחישות/עקשנות.
אבל אין אשמה.

יש רק נשימות גדולות שאני מאמץ
אל החזה,
משתדל להשלים את הנשימה,
נאבק לא להתפקע.

הלילות האחרונים
מבגרים אותי בכמה שנים.
עוד לא הבחנתי בשיער שנעלם
וכבר הוא שב וצומח.
עוד לא התרגלתי לזה שאת
נוכחות משפיעה
וכבר את מתרחקת ממני בצעדי ענק.