אז מה? את דגיגה קטנה? ומה מזל האופק?
רציתי להגיד לו שיניח לי שאין לי דופק.
אבל הוא המשיך, אני דווקא מכיר כמה דגים, הם נורא רגישים.
התרגשתי.
אבל יש להם את הקטע שהם גם שניים.
התפצלתי.
הם בעייתיים,
שתקתי.
את שותקת, אבל העיניים שלך מדברות הוא אמר
כמה הוא צודק והוא לא מכיר אותך, הוא סתם התחיל אתך על הבר.
את רוצה לנצח - וכשמציעים לך את בורחת,
את רוצה לבד - וכשעוזבים אותך את רוצה ביחד.
את רוצה שקט - כשאת מקבלת את מרעישה,
את רוצה רעש - כשנהיה רועש, את מחפשת דממה.
למה הכל הפוך? זה השנים האלה...
זה עובר עם הגיל? גם אתם נסחפתם במערבולות האלה?
את גדלה, פתאום מפחדת להתאהב,
פעם זה היה קורה כל כך בקלות היום את כבר יודעת שאהבה כרוחה
בכאב.
ומה עם הלבד? הרי גם זה לא ממש מתנה משמיים,
וכשאת לבד לא טוב לך רואים לך בעיניים.
והעיניים שלך הרי מדברות והן ,הן אף פעם לא משקרות
הן אומרות כשרע, הן אומרות גם כשטוב.
ואותך לקרוא אף פעם לא היה קשה,
אבל כן היה לא פשוט להבין.
גם כשהוא ניסה איתך חינוך נוקשה הוא תמיד גמר עדין.
הכל אצלך ידיים, הכל אצלך עיניים, תמיד אצלך הכל קשור בשניים.
דבר אחד את בטוחה בו, לב זה יחיד.
הבעיה מתחילה פה, כי הוא לא דופק אחיד.
וכשאת מחסירה נשימה את עוד לא בשלב הקריטי,
כשאת שוכחת לנשום זה מתחיל להיות בעייתי.
אבל את משתדלת לא לרעוד יותר,
בזה את יודעת את לא יכולה לוותר.
עבדת קשה על להחיות את עצמך בשנית.
כנראה שכאן מתגלה הבעיה האמיתית,
כי אחרי מוות קליני אחד את חוזרת לחיים בזהירות,
את לומדת ללכת, אבל לאט, לא ליפול, לא למות.