[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








את עדן המשוגעת ואת אחותה, אלין, זכיתי לפגוש בסיטואציה
מיוחדת. זה נכון שאלין הייתה מרשימה, תמירה ונראתה כמישהי
שאפשר לקנא לה, כמישהי שיודעת איך לגרום לי לחשוב עליה, אבל
מהרגע הראשון, ממש מאז שהבחנתי בהן, ידעתי שלא בה הייחוד ולא
לה התייחסות. כשנכנסתי למזבלה ראיתי שהפכו את הררי הזבל במרץ,
הנחתי שחיפשו משהו חשוב. התקדמתי לעברן, וכשכבר הייתי ממש
קרוב, אלין הרימה לקראתי גבה דקה-דקה ומסודרת-מסודרת. לא הייתה
שערה ולו חצי שערה במקום לא נכון, ובכלל, כל הפנים שלה, כמו
פני פסל, בובת חרסינה יקרה, עורה ואורה צחים, שפתייה ממתיקות
סוד, ועינייה לא עיניים, הן מחוררות - פנים. אני לא יודע מה
נשאר ממני באותו הרגע.
ניסיתי להראות כרגיל, כאילו שאני לא מסתנוור ממאור ענק, אולי
מהשמש, שכנראה באה לבקר את ארץ באותו היום. פניתי לשנייה,
לעדן. היא נראתה כל כך רגילה שזה הפחיד אותי, אבל חשבתי
שהנורמליות שלה תעזור לי לחזור לשפיותי. "תגידי... אה, גברתי"
פניתי בנימוס שמיימי, שמתאים לאירועים מיוחדים כמו זה, "מה אתן
מחפשות?" עדן לא הספיקה לנשום ואלין לא השאירה לה שניה לפתוח
את הפה לפני שפתחה את שלה ואמרה שהיא מחפשת טבעת, ושאחותה סתם
מלווה אותה כי היא נגררת. "לא נכון", אמרה עדן. הקול שלה היה
כל כך ענוג. עדין כל כך. עדין כל כך. "אני מחפשת את אני."
"עזוב אותה, משוגעת זאתי", אמרה אלין, ולא הצליחה להפיג את
הקסם שאפף את דבריה של עדן. את כולה, בעצם. התיישבתי על רגב
חול קרוש, והסתכלתי עליהן. זה היה כל כך יפה, הייתי יכול להביט
לתמיד.
אחרי פרק זמן לא מבוטל שהן חפרו בפסולת של אחרים, הצעתי להן
לבוא אליי. אמרתי שנראה לי שמקלחת טובה יכולה לנקות אותן
עכשיו, ושאני חושבת שזה רעיון טוב. אלין הסכימה וחיוך ממזרי
תפס מקום על שפתיה הבשרניות. עדן הלכה אחרינו. דומה שכלל לא
שמעה אותנו. הביטה לכל עבר ושלחה נשיקות לאנשים שעברו ברחוב.
משוגעת זאתי. היא בחנה כל אבן במדרכה, כל עלה, הכל במקום ההוא
היה קצת חדש לה, והיא פשוט אכלה את הנוף בעיניים. הגענו, ועדן
נכנסה ראשונה למקלחת. אלין ישבה על הספה שלי וחפרה, לא הקשבתי
לה בכלל. הקפדתי להנהן מדיי פעם ולהראות מתעניין, כמו שאני
יודע לעשות כל כך משכנע. עדן יצאה והן התחלפו, ופתאום היא ישבה
כל כך קרוב אליי. הרחתי את השמפו שלי מהשיער שלה. מוזר שעליה
היה לו ריח טוב. לא ניסיתי לדבר. מדיי פעם הגנבתי מבט לעיניים
האפורות שלה. הן לא היו כבויות, אבל בהחלט הייתי מטפטף לשם כמה
טיפות צורבות של חיים, אם זה היה אפשר. רק הסתכלתי עליה
ולפעמים רק שתקתי בשקט, כי כמה אופייני לי לעשות את זה דווקא
כשיש לי כל כך הרבה להגיד. עדן התקרבה אליי עוד קצת. זווית הפה
שלה השתנתה מעט, כמו לפני שאומרים משהו יפה, והיא לחשה לי לבוא
לראות אותה באחת הלילה, יש לה הופעה ברחוב ההוא שאני כבר לא
זוכר את השם שלו, אבל אז הוא היה מקודש. חייכתי אליה את אחד
מחיוכי המובחרים, וקמתי. לא רציתי להרוס את מה שכבר היה שם, אז
הקפדתי לא להסתכל שוב. אלין בדיוק יצאה מהאמבטיה, ואמרה שהיא
בונה עליי, או משהו, לא זוכר. היא נזכרה פתאום שיש לה דחף עז
לעשות משהו דחוף, ואוי, איזה משחק גרוע. ממישהי כמוה הייתי
מצפה לליגה קצת יותר גבוהה של שקרים. היא משכה את עדן וזו
הישירה לי מבט מצפה ולא אמרה אפילו להתראות, בטח נגמרו לה
המילים. הדלת שנטרקה אחריהן הייתה ריקה וקרה. הבית התמלא
בהרגשה הזו שיש אחרי שמישהו הולך. אני לא אוהב את ההרגשה הזו,
אז התנחמתי בתוך עצמי, כי היו רק עוד כמה שעות עד אחת, ועד אז
יש לי אותי ואנחנו יודעים כיצד להתבטל יחדיו בצורה מושלמת.
בחמישה לאחת כבר הייתי שם. בדיוק איפה שאמרה לי להיות. הייתי
לחוץ כמו טמפון, ורציתי להשתחרר. בעטתי בגדר הנמוכה, וזה היה
קצת כואב והרבה מרעיש. הכלב של השכנים, זה שתמיד שם במיוחד
בשביל להרוס, התחיל לנבוח נביחות מאוד לא מתאימות למעמד ומאוד
לא רומנטיות. אמרתי לו שאם הוא יהיה בשקט אני אביא לו שוקולד,
והוא לא נהיה בשקט. הוא כנראה הבין שאני לא אומר את האמת.
היא הגיעה. הגיחה מתוך החורשה, והייתה יחפה. היא התקדמה לעברי
כשחיוך מלוכסן ועקום על פניה החדות. השיער החום שלה היה פזור
על כתפיה וקצוות תלתלים זהובים ובוערים ריקדו מעל גבה. עדיין
היה לה את הריח של אחרי המקלחת, והיא הייתה כל כך נוגעת, למרות
שלא הייתה מאוד קרובה. הלכתי לידה. היא לא אמרה כלום, אז גם
אני לא. חשבתי שאולי היא עושה לי איזשהו מבחן, כמה זמן אני
יכול לעמוד בשתיקות שלה. ידעתי שלא אצא מובס.
אני לא יודע כמה זמן הלכנו ככה. אני מניח שלא מעט, אבל למי
אכפת. היא הייתה לידי. ראיתי אותה. יכולתי לנשום אותה, ולהתחלק
איתה באותו האוויר. הייתי כל כך מרוגש, שלא יכולתי לחשוב על
כלום לבד ממנה. היא התיישבה על המדרכה. התיישבתי מולה. היא
אמרה לי שהלילה הוא האחרון, ואני שאלתי איפה ההופעה שלה. היא
אמרה שאין הופעה ושהלילה הוא האחרון. שאלה אם אני יודע מה זה
אחרון, אז עניתי שאחרון זה אחד שלא יבואו אחריו יותר. היא
סימנה לי וי אצלה, וחייכה לי בעיניים השלמות שלה, והברק שם
נעלם לרגע וחזר. "אתה יודע איך קוראים לי?" "לא", עניתי בפשטות
כנה. "קוראים לי עדן, וזה הלילה האחרון שלי פה." "לאן את
נוסעת?" שאלתי. "לא נוסעת לשום מקום. זה הלילה האחרון שלי
בכלל." היא אמרה. "את הולכת לגמור את עצמך?" שאלתי. "כן, איך
שאתה רוצה לקרוא לזה." "ממה את מפחדת?" "ליפול." "אני אתפוס
אותך". "אתה לא יכול". "למה את חושבת ככה?" "אני יודעת."
"איך?" "כי דיברתי עם השמיים." "מה הם אמרו לך?" "שאף אחד לא
יכול." "גם לא מי שאוהב אותך?" "לא." "חבל." "אולי." "את רוצה
ללכת?" "כן. קצת." "למה?" "כי רע פה." "אז אני אלך איתך. אני
רוצה לבוא איתך. מרשה?" "לא." "למה?" "כי אתה לא יכול, אני
קבעתי לי ייעוד, אני צריכה להיות לבד בזה, והלילה יש לי חלום
אחרון לחלום, והוא יהיה מציאות." "אני יכול להיות איתך?" "אתה
יכול." היא קמה והמשיכה ללכת, ואני איתה. לא אמרנו עוד כלום.
הרגשתי שהיא רוצה שנשמור מרחק, אז לא התקרבתי. הלכנו עוד כמה
זמן. היא עצרה ליד קיר בטון מאובק. הוציאה מתיק הצד שלה מיכל
צבע, ורססה. משפטים ארוכים וקצרים שקוטעים אחד את השני. דברים
חכמים וכואבים. היא התחילה לפרפר קצת, ואחר כך נשכבה על הרצפה.
אחר קמה והתחילה לרוץ. אני הייתי כל העת בעקבותיה. דלקתי אחריה
לכל מקום. היא רססה על בתים, עצים, על המדרכה. בכל מקום. קצת
גם עליה. היא נראתה נטרפת ומטורפת. היא הייתה כל כך משוגעת
ויפה שהתחשק לי לאכול ממנה. היא התחילה להזיע ולהתאמץ, היא
ברחה ממני כמו מאש. לא וויתרתי והמשכתי לרוץ אחריה בכל הכח
שעוד היה לי ברגליים. היא האיצה פתאום, ואני עצרתי מתנשף. לא
יכולתי להמשיך... ראיתי אותה צועקת ומסתובבת וקופצת. נראתה
כאילו משהו נכנס בה. היא פשוט לא הייתה אנושית. המשכתי לרוץ,
לא הייתי מוכן לוותר על ההזדמנות להדביק את הפער. כשהגעתי זה
כבר היה מאוחר. ראיתי אותה שוכבת מפוזרת על הכביש ואת כל
המשפטים התלושים האלה, מצולמים אצלי בזיכרון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש פה איזה
גוויה פנויה?


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/9/08 7:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ערגה אורנר קהילה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה