נתחיל בזה שאני נמצא על ענן.
לקח לי כמה רגעים להבין שאני לא חולם. אני באמת על ענן.
ניסיתי לצבוט את עצמי לתת לעצמי בוקס ולנער את הראש וזה לא
עזר. זה עזר להבין שאני על ענן, וגם שלא כדאי לי לתת בוקסים
יותר לעצמי.
כשאני נמצא קילומטרים מעל האדמה לפתע אני מבין שהענן נע לו אי
שם בשמיים. אז חשבתי לעצמי אם אני כבר על ענן לפחות נראה לאן
הוא לוקח אותי. משום מה פחד הגבהים שלי נעלם לו פתאום ומתחלף
במין סקרנות אמיצה שכזאת לראות מה יש שם מתחת.
זה ים. הנה חוף הבונים וזכרון יעקב. אני זוכר את הפעם ההיא
שצנחתי מפה. גם אז הייתי שקט כזה. כמו אז גם שם בגובה שכזה אני
רגוע, כאילו אני בטוח יותר מאשר על הקרקע. הוא ממשיך בכיוון
הים, מעניין אם הוא יעצור מתישהו.
"מדהים הענן הזה, לא?" שואל אותי מישהו מאחור.
אני מביט אחורה, ואז אני רואה. אני לא מכיר אותה, אבל אני מכיר
אותה. השיער השחור הארוך שמסתיר קצת את תווי פניה ( לא אסתיר
שחינניים ), המבט הערמומי הזה מלווה בחיוך חכם שכזה שחושף את
הניבים שיש לה בשיניים, העיניים מלאות החיים וההליכה הזאת,
איטית ושלווה, עם ידיים בתוך הכיסים של המכנס, צועדת לכיווני
בצעדים שלווים שכאלו והקול העמוק מלא חכמה.
"מדהים" אני עונה לה, כאילו אני מכיר אותה כל החיים שלי. אבל
אני מרגיש כאילו אני מכיר אותה כל החיים שלי. "מה זה הענן שלך
או משהו כזה? " אני שואל.
היא נעצרת מולי ומחייכת, ממש סנטימטרים ספורים. שוב אותו חיוך
ערמומי, כאילו יש מאחוריו חכמת אלף אלי דורות. היא מיישרת לי
מבט ואומרת " ידעת שיש לך משהו עייף בעיניים?"
בעוד אני חושב מה אני עונה לה היא מתחילה ללכת אחורה לכיוון
סוף הענן. היא עומדת על הקצה, מסתכלת עליי, ובטבעיות גמורה
נופלת אחורה מהענן. מובן שקפצתי אחריה, מן איסטינקט שכזה לעשות
דברים לא מובנים בעקבות אחרים, זה משחר הילדות. אבל היא כבר לא
שם, והקרקע מתחילה להיות קרובה יותר, יותר, יותר, עד שאני מוצא
את עצמי מתרסק לתוך המיטה שלי. עכשיו ארבע בבוקר.
קבעתי עם צחי ועינת לשתות במקום החדש ההוא. אני הרוג טוטאלית
מעייפות כך שאני לא שומע את המלצרית עד שהיא קצת מרימה את הקול
שלה, ערמומי שכזה " אה אדוני אתה רוצה להזמין משהו ?"
אני מיישר אליה מבט. לא יודע משהו מוכר אצלה. אולי החיוך או
העיניים מלאות החיים שלה. הזמנתי קפה שחור. לא ישנתי כל הלילה
אני אומר.
"כן רואים " היא אומרת לי, מחייכת אלי " יש לך משהו עייף
בעיניים".
|
