היא שכבה במיטה סובלת מכאבים, אבל לא הוציאה מילה.
ישבתי לידה בשקט, מחזיק את ידה הרכה בידי והקשבתי לנשימותיה
עולות ויורדות, מסונכרנות עם צפצוף מכשיר הא.ק.ג אליו הייתה
מחוברת.
היא שכבה על הגב בעיניים עצומות ובפנים מעט מכווצות, מכאב.
הרופאים אמרו שמצבה יציב ושהיא תצליח להחלים, אבל שנינו ידענו
שאלו הן שעותיה האחרונות. רק יכולתי לתאר לעצמי את כמות הכאב
שהיא חווה, אך גם בשעה זו, כפי שעשתה בכל חייה הקצרים, היא
הייתה שלווה ולא התלוננה על הכאבים כגיבורה.
על יד מיטתה עמדו איתנים בתוך אגרטל זכוכית פרחי הסחלב הכתומים
שהבאתי לה, הפרחים האהובים עליה. ההתבוננות בהם גרמו לי להיזכר
כיצד גיליתי מהו הפרח האהוב עליה כשביקרה בביתי בפעם הראשונה,
הרבה לפני שהיינו ביחד כזוג.
"בוא נשחק ב-'20 שאלות!'" אמרה בעודה מתיישבת על הספה החמימה.
היא הרימה את רגליה והניחה אותן בין רגליי כשנשענה בנוחיות על
כרית גדולה ורכה.
בחיוך אמרה כי היא חייבת לשחק את המשחק עם כל חבר חדש שהיא
מכירה, כך היא תכיר אותו לעומק, תוכל להיות לו לחברה טובה יותר
וגם לעזור במקרה הצורך.
"בסדר. איך משחקים?" שאלתי.
-"אני שואלת שאלה ואתה צריך לענות עליה ולאחר מכן גם אני עונה
על השאלה ששאלתי. לכל אחד יש 10 שאלות, אז אל תבזבז אותן על
דברים טיפשיים... תנצל את השאלות לדברים שיגרמו לנו להכיר אחד
את השנייה יותר לעומק" היא נופפה באצבעה כדי להראות לי כי היא
רצינית לגבי המשחק.

צפצוף חזק שעלה ממכשיר במיטה הסמוכה עורר אותי מהזיכרון
למציאות.
הנחיתה בחזרה חיזקה את כאב הראש שלי ועוררה בי תשוקה לאוויר
צח.
"יפתי שלי... אני הולך לשאוף אוויר, מבטיח כי אחזור מהר",
הסברתי לה ונשקתי לה ברכות על המצח.
היא פתחה את העיניים וחייכה אליי חיוך עדין אשר סחט ממנה את כל
כוחותיה. שוב באפיסת כוחות וללא ברירה עצמה את עיניה.

התחלתי ללכת במסדרון אשר היה מלא באנשים שונים, כל אחד עם
מחשבה וציפייה שונה מהעתיד.
לא ידעתי לאן אני הולך או מה הולך לקרות. אי הידיעה תקפה אותי.
לאחר כמה צעדים התיישבתי על אחד הספסלים ומרוב דכדוך, השפלתי
את מבטי על הרצפה ובהיתי במרצפות.
הן היו שחורות ומטונפות, מתאימות בדיוק להרגשה שלי.
אלו אותן הבלטות אשר היו לנו בחדרי הלימוד בבית הספר התיכון.
לאחר מבט ממושך בהן שקעתי בזיכרון על פעם האחרונה שהבטתי בהן
עמוקות.
זה היה בשיעור תנ"ך ארוך ומייגע. המורה דיברה על הקרבה ועל
שמשון, אך אותי כל זה לא עניין כלל.
לפתע נשמעה דפיקה על הדלת והיא עמדה מצידה השני. בפנים מחייכות
סיפרה למורה בסבלנות כי עליה לשחרר אותי מהשיעור מאחר ונבחרתי
לוועדת שכבה.
ברגע הראשון המורה לא הסכימה, אך היא בעקשנותה המתוקה הסבירה
לה את חומרת העניין אם לא אתייצב עכשיו בוועדה.
ברגע שיצאתי מהכיתה היא משכה את ידי אל כיוון הכתה הנטושה. תוך
כדי הליכה מהירה, היא הסבירה לי כי היא חייבת לדבר איתי על
משהו חשוב, שלא סובל דיחוי.
נכנסנו לכיתה וצנחנו לרצפה הקרה ומלוכלכת.
"אני רוצה שתרגיש משהו", אמרה לי בחיוך. במהירות היא הרימה את
ידי מהריצפה והניחה אותה על בית החזה שלה, על הלב.
- "אני מרגיש את הלב שלך. הוא דופק ממש-ממש מהר, במהירות
האור!" אמרתי והיא השפילה את מבטה.
"כן," היא הרימה את מבטה אל תוך עיניי והוסיפה "ככה זה כשאני
איתך. רציתי
שתרגיש ותדע את זה."

הרופא שלה, לבוש בחלוק לבן התיישב על ידי בכבדות וניפץ את
הזיכרון.
כל כך כעסתי עליו על זה שהחזיר אותי לפה, ולא נתן לי לשקוע
בעבר.
הרופא פתח את פיו ואמר לי משהו, אך קולו נשמע באוזניי כמו
צפצוף רחוק. מחשבותיי נדדו רחוק, למקום של אשמה.
הרגשתי מאוד אשם, על מחשבותיי האגואיסטיות, על הפחד לאבד אותה
ועל הפחד הכי חזק, להיות לבד. למרות שניסיתי בכל כוחי, לא
יכולתי לשנות את גישת המחשבה שלי- אני הוא המסכן מבנינו, אני
זה שאשאר ואצטרך להמשיך לחיות את כל חיי, בלעדיה.
"הלו? אתה שומע אותי?" שאל הרופא.
- "כן, ברור." גימגמתי והוספתי "תחזור שנית, בבקשה?" אמרתי
בעודי מנסה להתפקס.
"אמרתי שכדאי שתחזור לחדרה, היא קוראת לך!" ענה לי הרופא במעט
עצבנות.

ידעתי שזה הסוף. היא לא הייתה רוצה אותי איתה אם היה זה משהו
אחר, סתמי.
התיישבתי לצידה והרמתי את ידה לתוך ידי. נישקתי על גב כף היד
שלה והיא חייכה בעיניים עצומות.
בקול חרישי, מתחת למסכת החמצן ומתחת לכל הכאבים העזים שחשה,
בשארית כוחותיה היא אמרה לי: "אני אוהבת אותך, המון-המון."
הידקתי את ידה בתוך ידי וצעקתי בחזרה שאני אוהב אותה ולעולם לא
אשכח אותה.
הדמעות זלגו מעיניי. בכוח ניסיתי להסתיר אותן מבפנים, אך ללא
כל הצלחה. בפרץ עז הן זרמו החוצה, מרטיבות אותי-אותה ואת כל מה
שהיה בינינו.

זהו, זה נגמר.
לעולם לא יהיה לזה סוף, לסיפור שלנו. נשארנו קטועים באמצע.
היא הבחורה הכי מקסימה שהכרתי בחיי, הכי מקסימה שאכיר. אפילו
ברגעיה האחרונים מילותיה היו מילות עידוד ושמחה וגם אז היא לא
התלוננה על מכאוביה.
אין ספק שהיא גיבורה.