[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לוצ'י אור
/
סתם ילדה חכמה

נכנסתי לשיעור האחרון להיום, כימיה.
המורה מלמלה כמה מילים בנושא סטויכיומטריה, אבל לא הייתי מרוכז
במיוחד. כמו בכל שיעור כימיה, הייתי טרוד בלהתבונן בה.
כימיה היה השיעור היחידי שבו נפשותינו נכחו באותה הכיתה. היא
נהגה להתיישב במקום קבוע, בקדמת הכיתה, שולחן שלישי משמאל.
למרות שישבנו באותה הכיתה, מעולם לא החלפנו מילה, ואני כל כך
רציתי.
פחדתי, כי לא היינו שייכים לאותו פאזה... כאילו, אני הייתי
טמבל כזה, סוג-של ערס. לא כתבתי כלום ולא הבנתי כלום. אפילו לא
עלה במוחי להביא תיק, הרי מי צריך תיק - הסיגריות נכנסות לכיס
בלי בעיה.
והיא... הייתה מתחרה אמיתית ל"בני גורן". כתבה הכול בדייקנות,
לא פסחה על שום נתון שיצא מהפה של המורה, שאלה על כל פרט לא
היה מובן לה ונדמה כאילו היה בכוחה להמציא מחדש את הכימיה.
ידעתי איפה היא גרה, 14 דקות מדודות של הליכה מהבית שלי.
כבר שבועות רבים שאני מאריך את דרכי לכיוון בית-הספר בכך שאני
עובר דרך ביתה, רק כדי להיתקל בה, כאילו ממש במקרה.
הפעם החלטתי לחכות לה קצת. נעמדתי ליד ביתה - בית פינתי, גינה
קטנה, גג אדום וכלבלב... ממש כמו סיפור באגדות.
פחדתי להיראות חשוד בכך שאני נעמד שם בצורה אידיוטית, לכן
התכופפתי כדי להתיר שרוכי נעליי ולקשור אותם מחדש. זה הדבר הכי
חכם שמצאתי לעשות - כבר הזכרתי שאני לא מבריק במיוחד.
הבטתי בשעון. "אני פה כבר כמעט 10 דקות, מה נסגר איתי. מה יש
לי איתה בכלל?!" חשבתי לעצמי.
נעמדתי בחופזה והעפתי מבט לעבר דלת ביתה, תוך שאני מנסה לשכנע
את עצמי שלא באמת אכפת לי.

המשכתי ללכת לאט לכיוון בית הספר, נאבק ברצון להסתובב לאחור,
ורק בסוף הרחוב הרשיתי לעצמי להעיף מבט אחד לאחור.
מאחור מצאתי אותה הולכת, בשלווה שכל כך הייתה אופיינית לה,
עטופה באור וחום, למרות שהיה זה יום חורף קר.
הוצאתי את חפיסת הסיגריות מהכיס ושלפתי משם במהירות סיגריה
בודדת, בתקווה שאוכל להתחיל איתה במשפט הפתיחה הידוע, שעובד
תמיד: "סליחה, יש לך אש?".
הדופק התחיל לעלות ככל שהמרחק בינינו קטן.
כעת, רק מרחקם של שני בניינים הפריד ביני לבינה. כבר יכולתי
לראות בבירור את החיוך המקסים על פניה.
הרצתי את המילים בראש מספר פעמים וניגשתי אליה.
"מותק!" צעקתי בקול רם למדי.
`מותק?! מה לעזאזל?` חשבתי לעצמי, מאיפה זה בא?
`מהר! תסדר את זה לפני שהיא בורחת!!` צעק לי קול חזק בראש
"יש לך אולי אש עלייך?" שאלתי בקול המגוחך שלי והוספתי חיוך
ערסי.
החיוך שלה נמחק ברגע, אותו חיוך שכל כך אהבתי להתבונן בו.
היא השפילה את מבטה, עקפה אותי והמשיכה ללכת לבית הספר, כאילו
לא הייתי שם.
הלב שלי צנח לרצפה ונשבר לרסיסים.

במשך השנים שעברו, הרצתי בראש את המפגש איתה ברחוב הרבה מאוד
פעמים.
לפעמים קיוויתי לחשוב שהיא לא שמעה אותי, לפעמים הנחתי שהיא
נבהלה מהצעקה שלי וברחה ולפעמים חשבתי שהיא סתם שפטה אותי על
פי הלבוש, הדיבור והעישון שלי בלי באמת להכיר אותי ולדעת מי
אני.

יצאתי עם הרבה בנות בתקופה של הצבא. כל סוף שבוע שזכיתי להיות
בבית, ביליתי בחברת מישהי אחרת. בכלל לא חשבתי עליה, אפילו לא
פעם אחת... עד הפעם שנפגשנו.
זה היה חורף, שוב. ישבנו בכיתה קפואה ובאמצע השיעור התפרץ המ"פ
של הפלוגה והודיע שהגיע משלוח של דברים חמים לחורף. החבר`ה
סביבי התחילו לצהול ולצעוק מה מתחשק להם להתחמם בו - חלק צעקו
חם-צוואר וחלק צעקו אפודות, אך גם במחשבותיי הכי פרועות לא
חשבתי שאני אזכה להתחמם בחיוך ההורס שלה.
כשהגיע תורי לחתום על הציוד החדש נכנסתי לחדר עם המ"פ והיא
הייתה שם, הלב שלי החסיר פעימה שראיתי אותה.
נזכרתי שוב באותם הרגעים שהייתי בוהה בה במשך שיעורי כימיה
שלמים, נזכרתי בערס שהייתי - זה שדחה אותה, זה שאני לא עוד.
וכמובן, נזכרתי בפגישה היחידה שלנו.
בעודי חושב האם השתנתה מאז ימי בית הספר והאם תמימותה נשארה
כפי שהיא, היא הרימה את העיניים שלה אליי.
על הפרצוף שלה היה חיוך דומה, דומה לחיוך שליווה אותה בימי בית
הספר. הוא רק היה מעט שונה, מסביר כי עבר עליה לא-מעט דברים
מאז אותה תקופה.
היא אמרה לי שלום חמים ואני גמגמתי לעברה מילים, צלילים והברות
שנשמעו פחות או יותר כמו המילה שלום.
באומרי זאת, הגבות שלה התכווצו ולאחר כמה שניות הצטרף גם המצח
שלה לחגיגת ההתכווצויות אשר בישרו לי כי היא תוהה לעצמה אם היא
מכירה אותי מאיזה מקום. מאוד השתינתי מאז.
"כן. אנחנו מכירים", אישרתי לה וניסיתי להוסיף למשפט גם איזה
חיוך, אך כל מה שיצא לי היה אותו חיוך ערסי טיפשי, שגרם לה
לסלוד ממני מההתחלה. למראה החיוך פניה השתחררו מההתכווצות
והחיוך גם נמחק מעט, אשר אישרו כי היא בהחלט זוכרת אותי, כנראה
על פי החיוך הזה.
הסברתי לה, עדין במעט גמגום, שהיינו באותו בית ספר ואפילו
למדנו כימיה ביחד, עד שהפסקתי להופיע בשיעורים. היא אמרה בקול
הרך שלה שזה נכון וברור שהיא זוכרת וחידשה את החיוך שלה.
את המ"פ לא עניין המפגש המרגש והוא זירז אותי בצעקות לחתום על
הציוד ולהתחפף משם. במהירות, היא חזרה למלא את הטפסים שלה.
הנחתי שבגלל הצעקות.
כל כך רציתי לגרום לה להסתכל עליי, לגרום לה לרצות להכיר אותי
באמת, להכיר אותי כמשופר וכלא-ערס.
אך כל מה שהיא עשתה היה להמשיך ולרשום דברים על הדפים שהיו
מונחים לפניה.
יצאתי מהחדר ואחריי נכנסו חיילים שונים לקבל ציוד. המשכתי
באפיסת כוחות ללכת עם הציוד בידיים, הבלבול בראש והכאב בלב עד
הספסל הראשון שראיתי, שם הרשתי לעצמי לזרוק את הציוד ולזרוק את
הראש לבין הידיים.
המחשבות רצו לי בראש, לא יכולתי להאמין שנפגשנו שוב אחרי כל
השנים האלו, לא יכולתי להאמין שהיא עדין לא רוצה אותי ואפילו
לא רוצה להסתכל עליי. הרגשתי כל כך מבולבל וכל כך מאוהב שלא
ידעתי מה לחשוב קודם. אם הייתי מעשן עדין, וודאי הייתי שולף
סיגריה, זה היה זמן מצוין לעשן.
אין לי מושג כמה זמן ישבתי על הספסל, אבל מחשבותיי נקטעו
ששמעתי קול נפץ חזק מלווה בצעקות עולות מהחדר בו פגשתי אותה.
לפתע הדלת נפתחה והיא יצאה ממנה בריצה מהירה, לכיוון השירותים,
משאירה אחריה ים של דמעות על ריצפת המסדרון. אחריה רץ בעצבנות
יתר איזה חייל, שרק אחר כך התברר לי שהוא בעצם היה חבר שלה
לפני זמן מה.
לא היה אכפת לי מכלום רק ממנה, לכן השארתי את כל הציוד שלי על
ספסל והצטרפתי למרוץ אחריה. מרוץ בו אני משתתף כבר שנים רבות.
בלי לפחד מעונשים, נכנסתי לשירותים של הבנות ומצאתי במהירות על
פי הבכי שלה את התא בו היא נמצאת. התקרבתי לתא שלה ושאלתי אותה
לשלומה, היא ענתה בקול מלא דמעות וגרון חנוק שהיא בסדר, תודה.
`גם בזמן שכל כך קשה לה נפשית, היא עדין מתוקה ואדיבה שהיא
מסוגלת להגיד תודה`. חשבתי לעצמי.
רציתי לפעול מהר. נכנסתי לתא שמשמאל לתא שלה, טיפסתי על
הניאגרה ומשם על הקיר העץ שמפריד בין התאים והופ, קפצתי לתא
שלה. היא הייתה מופתעת מאוד לנוכח העובדה שקפצתי לתוך התא שלה
ואולי גם מהעובדה שאני גבר בשרותיי נשים.
היא הייתה ישובה על הרצפה, נשענת על קיר ההפרדה בין התאים
ובכתה, המון.
התיישבתי על האסלה ומשכתי אותה אליי. היא לא התנגדה - להיפך,
היא הניחה בעדינות את ראשה על הרגלים שלי. העברתי בעדינות את
האצבעות שלי בשערה, היה לשערותיה מגע כה נעים, כאילו לפני רגע
סיימה לחפוף את שיערה. קיוויתי שהיא נהנית מזה כפי שאני נהנה.
לאט-לאט היא הצליחה להשתלט על הבכי ולהסדיר את הנשימה שלה, עד
כשהתרוממה וניגבה את פניה על כף ידה.
"אוי! הרטבתי לך את המכנסיים... ותראה גם איך ש..." היא התחילה
להגיד. אבל הנחתי לה אצבע על הפה שתעצור ותירגע.
-"ששש... לא קרה כלום. אני פה איתך. רוצה לספר לי מה קרה?"
שאלתי אותה.
העיניים שלה התגלגלו בין כל קצוות התא, כאילו חיפשה באיזה פינה
את המילים שיבואו. "אני... לא יודעת איפה להתחיל. ראית אותו?
הוא מחכה בחוץ?" היא שאלה, מדברת על החבר-לשעבר.
-"כן. אם זה רלוונטי. מה הוא קשור לסיפור?" שאלתי בתמימות.
היא יישרה את גופה כך שראשה היה מול הראש שלי, הסתכלה לי עמוק
לתוך העיניים והתחילה לגולל בפניי את הסיפור.
היא סיפרה לי שהוא היה חבר שלה בתקופה לפני שהתגייסה, בשנת
שירות. `כמובן שהיא עשתה שנת שירות. היא כזאת מדהימה`, הוספתי
לעצמי בלב.
היא המשיכה ואמרה שהוא בגד בה ובגלל זה היא עזבה אותו. זה לא
היה קשה היא אמרה, כי לא אהבה אותו כל כך והם גם לא היו זמן רב
ביחד, אבל בכל זאת ראו אחד את השני כל יום אחרי הפרידה. לילה
אחרי שנפרדה ממנו, הוא הגיע לחדרה ואמר לה כי הוא הרגיש כל
התקופה של החברות שהיא מאוהבת באחר ולדעתו זו בגידה גדולה יותר
משלו.
"טיפש! למה שתאהבי מישהו אחר ותהיי איתו?" אמרתי לה בתגובה
לסיפור, בתור בן-אדם שכאילו מכיר אותה.
- "כי זה נכון. אני... הייתי מאוהבת ואני עדין באותו הבחור.
אותו בחור שהייתי מחכה בספרייה הציבורית רק כדי לעקוב אחריו
בדרך לבית הספר, עושה את עצמי כאילו הרגע יצאתי מהספרייה - עד
שהוא שינה את מסלול ההליכה שלו לבית הספר... אותו בחור שהייתי
מחכה לשיעורי כימיה כדי לראות אותו נכנס לכתה אחרי שהתחיל
השיעור, אותו בחור שרציתי תמיד בלב אבל ידעתי שאין לי סיכוי
איתו ושהוא לא ישים לב לקיומי לעולם - כי הוא ערס ואני סתם
חכמה". כשסיימה ניסתה לחייך, אבל החיוך יצא עקום למדיי.
לא הגבתי. "אתה מבין? אני ידעתי איפה הוא גר, ידעתי מי הוא, גם
עכשיו כשראיתי אותו... כמעט שזרקתי את הטפסים ורצתי לחבק אותו.
אני יודעת שאני רוצה אותו, אני פשוט..." היא עצרה וחיכתה
לתגובה. היא הבינה שאני זקוק להסבר נוסף כדי להבין מדוע בכתה
כל כך לפני שאגיב לדבריה ולכן לקחה נשימה עמוקה והמשיכה את
הסיפור: "הוא הרגיש שאני עדין מאוהבת באותו ערס כשהייתי חברה
שלו, למרות שאני מחיתי בכל תוקף והרשתי לעצמי להאמין כי אני
מאוהבת רק בו. עכשיו כשנכנס לחדר לחתום על הציוד שמגיע לו, הוא
ראה ברשימות את השם של אותו ערס ונלחץ מאוד. לא ידעתי מה להגיד
לו והוא התחיל להתעצבן, לכן רק אמרתי לו את האמת- שבלילה שהוא
הגיע לדבר איתי יום אחרי שנפרדנו הוא צדק ועדין צודק, אבל זה
רק גרם לו להתעצבן יותר. הוא ניצל את הרגע שהמ"פ יצא לרגע וזרק
לכיווני את אחת הקופסאות הגדולות של הציוד שהיו בחדר, תוך כדי
זריקת קללות מגוונות לאוויר. במזל הצלחתי להתחמק מהקופסא ברגע
האחרון, אך הוא לא נרגע והמשיך במטר של קללות ומילים על כל
שבגדתי בו וכמה שאני נוראית ומזה לא הצלחתי להתחמק. המילים
פגעו והדהדו לי בראש שוב ושוב... באמת הרגשתי נוראית, אני
מרגישה נוראית!" ושוב פרצה בבכי.
סגרתי את פי אשר נשמט מרוב הלם במהלך שמיעת הסיפור וניסיתי
לחשוב מה אני אמור להגיד ואיך אני אמור להגיב.
הסתכלתי עליה בוכה במשך כמה שניות עד שהבנתי שאני צריך לפעול
מהלב, לפעול בצורה שאף פעם לא פעלתי בה.
הרמתי את ראשה מבין ידיה וניגבתי לה את הדמעות. היא הסתכלה
לתוך עיניי ואני שקעתי בתוך העיניים הגדולות והיפות שלה.
ליטפתי לה את הלחי שנשארה לחה מרוב הדמעות, והיא עצמה עיניה
באושר וחייכה חיוך קליל.
את היד השנייה השחלתי מתחת לשיערה ולאחר ליטוף קל הנחתי אותה
על העורף שלה בצורת חיבוק.
קידמתי את ראשי לראשה והנחתי את המצח שלה על המצח שלי.
היא פלטה אנחה קטנה של אושר ומיד שלחה את שפתיה לשפתיי.
התנשקנו.
אחרי כמה שניות ניתקתי את שפתיה משפתיי ושאלתי אותה בחיוך שובב
"אז, יש מצב שתשאילי לי את המחברות המסודרות שלך בכימיה? אני
לא חושב שאני ממש מבין על מה המורה מדברת... בכלל אין לי כל כך
עניין בשיעור, יותר מעניינת אותי איזה ילדה אחת שהיא ס-ת-ם
חכמה..." על הפנים שלה עלה החיוך המקסים שלה.
משכתי אותה אליי בחיבוק והיא מיהרה לחבק אותי בחזרה, בחיבוק
הכי חזק שיש.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלום, אני חסה
ואני לא עושה
ביד.
למה? לחסות אין
ידיים. אבל גם
אם היו לי ידיים
לא הייתי עושה
ביד.
למה? לחסות אין
דגדגן.


חסה טהורה


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/9/08 2:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לוצ'י אור

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה