ושוב אני מוצאת את עצמי לבד במרפסת, מעשנת סיגריה בהפגנתיות
(הרי אני כבר לא מעשנת), ושומעת מרחוק את ה"אני הולך" המרוחק
שלו.  אני יודעת שעוד מעט הוא יחזור להצטער, וללטף, ולאהוב כמו
שרק הוא יודע - אז אני מרחיקה את "הכאב הזמני" הזה במחשבות
מטופשות כמו: האם אני קולעת את הבדל לפח שבפינה, או לספור כמה
חלונות דולקים במגדל המאה, ואם להדליק עוד סיגריה או לא...
לא תמיד זה עובד לי.
היום דווקא כן. וכשאני מגיעה בערך ל-32 אני שומעת את הדלת. אני
ממשיכה בשלי, וב-37 הוא מתיישב לידי על הספה החומה- שרק לפני
כמה ימים מצאנו מתחת לבית ונותנת לי להרגיש קצת יותר יציבה
משום מה, אולי כי היא חומה.
בכל הכוחות שיש בי אני מנסה להמשיך לספור, כי זה עוזר לי לשמור
על עצמי מהכאב הזה ונותן לי להרגיש חזקה מולו. אבל בסביבות
ה-41 כבר הכל מתטשטש לי, ואני מוצאת את עצמי עמוק בתוך השלולית
המוכרת הזאת.
מתחשק לי לדלג על שלב הביניים המורכב והקשה הזה ולהגיע כבר
לסוף- עם הליטופים והחיוכים וכשכבר אפשר לצחוק על עצמינו ועל
מה שהיה עד לפני רגע.
אבל מה שיהיה עד לפני רגע - הוא עכשיו.  ואני מגייסת את כל
הכוחות שיש בי- וצוללת פנימה אל תוך המקומות הכי עמוקים
ופגועים שלי.

"את צודקת", הוא אומר לי ומלטף לי את היד.

וזהו. הכל אמור להתנדף; להיעלם.
בעצם, זה מה שכל-כך רציתי - להגיע כבר לסוף.

ובכל זאת, משהו בי מרגיש שזה לא הסוף האמיתי.  
ואנחנו מחייכים, ואנחנו מלטפים, אנחנו אפילו צוחקים על מה
שהיה
והכל שב לקדמותו.