מוצאת את עצמי מטיילת הולכת בשביל שאינו נגמר
מנסה לפלס את עצמי אל דרך האושר...
השמש עדיין מאירה, המכוניות עדיין זורמות בכבישים
במהירות לא מובנת כאילו החיים הולכים להסתיים
תינוקות חדשים מגיחים אל תוך אויר העולם וזקנים עוזבים אותו
ממשיכה ללכת על השביל ומהרהרת בראשי,
מה קורה איתי, מה קורה איתך, נדלקת כמו הנר, נמסה מעור גופך
שעוטף אותי בחום שמימי עד כדי כוויה של טפטוף שעווה...
וכאשר אתה נעלם כבר מהשביל הנר הולך ונכבה, טפטופי השעווה
הולכים ומתקשים ומזכירים לי את הדקות האחרונות לפני ששוב אנחנו
מתרחקים.
בשביל הזה יש את הרגעים שהם רק שלי,
החלומות, הרגשות, התקוות, האכזבות,
הפשטות, הכנות, היופי, העצבות, האהבה
הדמעות החיוכים, זהו השביל, של פיטר פן והילדים האבודים
שביל הנצח, שביל החיים
כמו שעון מתקתק יושבת ומחכה לשעות האלה שלנו יחד כל פעם מחדש
אני מרגישה כמו ציור ששורטט וצויר בצורה מדויקת אבל חסרים בו
הצבעים כדי שיהפוך למוגמר.
והשעות חולפות מ4 בבוקר נהיה לפתע 10
והשמש שתמיד היא חברה כל כך טובה הופכת לאויבת כל כך גדולה
שמסמלת שהגיע הזמן שלך ללכת
אתה מצליח לקרוא ולראות אותי מעבר למסכות, להבין אותי בלי
מילים, לגרום לי לחייך ברגעים הכי מבאסים
לגרום לי להרגיש כל כך מיוחדת
כל כך אמיצה שמשום דבר כבר לא מפחדת.
עם הפאקים שבך ועם הפאקים שבי אנחנו תמיד מוצאים את הצד האחר.
אז אולי יום אחד אני אתן לך את הזכות
לקרוא את המכתב הזה ולשתף אותך שתדע
שרק אתה בעצם האדם שאראה לו את השביל שלי,
וארצה להפוך אותו מהשביל שלי לשביל שלנו! |
