מה פה לא ברור?
הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבה של נוגה אליו היה קולו הרגוע,
האיטי, הנמוך, שבכלל לא התאים למצב. הם עצרו בתחנת הרכבת
בבנימינה, הרכבת נתקעה, והיא הייתה לחוצה להספיק להגיע לפגישה
בתל אביב. היא עמדה מיואשת על הרציפים הצרים, האנשים סביבה
מתחילים להתפזר, מסביבה שלטי פרסומת דהויים ופסי רכבת מחלידים
נחים בערימות גדולות בצידי המסילה. נציג הרכבת, גבר דתי מזוקן
בכובע כחול ומתחתיו מציצה כיפה שחורה מרופטת, עבר ודיבר עם
הנוסעים, מחלק להם פתקים אדומים גדולים.
הוא עמד לצידה, לבוש בחולצת פסים מגוהצת עם צווארון, שגרמה לו
להיראות קצת מטופש, פניו היפים פצועים מגילוח נחפז, ושאל בקולו
הרגוע את הנציג אם הרכבת דואגת, או אולי מממנת, אמצעי תחבורה
חליפי, והנציג אמר שלא, רק שובר לנסיעה אחת חינם בתאריך אחר
והושיט גם להם את הפתק האדום, הגדול, שהפך כבר דביק ולא נעים
למגע. היא עמדה מבולבלת, משחקת בשיערה, לא מסוגלת להחליט מה
לעשות, ממוקדת  בנעליה השחורות בעלי העקב הדק שתמיד הכאיבו לה,
והיום, דווקא היום, היא החליטה לתת להם הזדמנות נוספת,  ואז
הוא פנה אליה ושאל אם היא רוצה להתחלק במונית לתל אביב.
בדרך הוא חיטט בתיק העור החום הישן שלו, שעותק צחור של מחכים
לגודו הציץ ממנו, עם סימניה אדומה גדולה נעוצה בו, הסביר לה
שגם הוא לחוץ מאוד וממהר להגיע למבחן במה חשוב, אבל הקול שלו
נשאר רגוע, איטי ושליו, מוזר. היא שאלה את מי הוא משחק, את
ולאדימיר  או את אסטראגון  והוא חייך ואמר שדווקא את לאקי, והם
דיברו על הצגות ותיאטרון, על מוזיקה וספרים וגילו ששניהם
חושבים ש"עיין ערך אהבה" של גרוסמן הוא הספר הטוב ביותר שקראו,
לפחות מאלו הישראלים, וזה עשה לה מין צביטה קטנה בלב כי גם רפי
אהב את הספר הזה והיא קנתה לו עותק חדש וכתבה הקדשה עצובה
ואופטימית ושמה במגרה ליד המיטה בבית החולים.
בסוף הנסיעה, הוא שילם את חלקו, והוסיף טיפ וכשירד מהמונית הוא
הושיט לה כרטיס ביקור כתום שעליו היה רשום "רון בר נחום -
שחקן" ומספר הטלפון הנייד שלו, ואמר "תתקשרי, יהיה מעניין,
ובהצלחה", ורץ ונעלם.
זו הייתה הפעם הראשונה בחייה שבחור נתן לה מספר טלפון והשאיר
את היוזמה בידיה, והיא לא ידעה כל כך מה נהוג לעשות. היא חכתה
יומיים, ובערב, כששירי יצאה עם החבר הגברתן שלה והדירה נשארה
ריקה, היא כתבה לעצמה מספר נושאים על פתק, הכינה הודעה למקרה
שיענה לה משיבון, הכינה תה ועוגיות, סגרה את החלון כדי לא
לשמוע את הטלוויזיה של השכנים, חשבה אם לוותר על כל העניין,
אבל בסוף התכרבלה בנוח על הספה החומה הרחבה בסלון, סידרה כריות
מאחורי גבה ולרגליה, והתקשרה, ליבה מאיים לפרוץ מחזה.
הוא היה מנומס וענייני ונטה לקצר בתשובותיו וכשגילה שבעצם הם
לא גרים רחוק כל כך זה מזו, הוא המליץ שייפגשו בקפה הדר בפינת
אבן גבירול ובאזל. "יש להם עוגת גבינה משגעת " הוא אמר "נוזל
לי ריר רק מלחשוב עליה". היא השתדלה לא לחשוב על פניו והריר
שלו אבל הופיעה לפגישה, לבושה בשמלה לבנה עם פרחים אדומים ללא
כתפיות עם סרט אדום באזור המותניים ומחשוף עדין, שמלה ששירי
קנתה לה ואמרה שהיא מבליטה את כל מה שצריך להבליט ומחמיאה לה
מאוד באופן כללי. את שיערה החום השאירה פזור ובכניסה למקום היא
חשה להנאתה את מבטי היושבים מתעכבים עליה, והרגישה קצת טוב
יותר.
הם נשארו בבית הקפה עד אחרי חצות, מפטפטים וצוחקים.  המלצריות
כבר החלו להפוך את הכיסאות האדומים לידם, ואחת מהן כבר שטפה את
הרצפה עם דלי ומגב ארוך ושבור. הוא שילם את החשבון, הוסיף טיפ
שמן, והם התנודדו מרוצים החוצה. הוא ליווה אותה בחזרה לדירה,
דרך שדרות נורדאו, רחוב יהושוע בן נון ועד רחוב ישעיהו השקט,
צועדים באיטיות על המדרכות השבורות, נזהרים בהליכתם, והוא סיפר
לה סיפורים מצחיקים על מחדלי פגישות עוורות ודייטים עגומים.
כשהגיעו לבניין שלה הוא אמר שמאוחר ומחר הוא צריך לקום מוקדם
לעבודה, וכשנכנסה לדירה היא שמעה את שירי גונחת ואת המיטה
חורקת ומיהרה לחדרה והדליקה את הטלוויזיה בחדר בווליום חזק
שבלע את הכול. בפגישה הבאה הם יצאו לסרט איטלקי מקסים על מקרין
סרטים בעיירה קטנה וציורית, אבל הוא נראה עייף והיא דיברה רוב
הזמן והייתה מאוכזבת, וחשבה אם זה מתאים לה בכלל, ואולי בכול
זאת הוא לא הבחור הנכון שיעזור לה להשתחרר סוף סוף ולהתחיל
מחדש, ואחרי הסרט הוא הסיע אותה הביתה והתנצל שוב, והסתיר
פיהוק, ואמר שהוא עובד קשה מידי. מהפגישה השלישית היא התחמקה
והוא התעקש אבל כשנפגשו והוא לבש מכנסי ג'ינס קרועות וחולצת טי
שירט שחורה והריח טוב מסבון מקלחת פשוט, ונראה ערני לשם שינוי,
נוגה התחילה לחשוב שאולי בכול זאת ואיך רומזים לו שצריך לעשות
משהו, והם כבר לא ילדים בבית ספר, ורק שמה את ידה על ידו
וליטפה אותה כשישבו על הכיסאות הנוחים באולם בית הקולנוע הקטן
והתמכרו למסך. זה הספיק. ביציאה מהאולם הם כבר אחזו ידיים
ובחדרה הקטן בדירה הוא נישק אותה בעדינות בפעם הראשונה. יכול
להיות שהוא היה מסתפק בזה אבל היא החליטה שמספיק זה מספיק,
ושנתיים של התנזרות זה די והותר, גם אם את אלמנה,  ובעצם הייתם
נשואים רק שנה, והיית מאושרת ואז המחלה הנוראית והכול נגמר,
אבל די עם זה עכשיו, ונשאה את זרועותיה אל על והורידה את
החולצה ואחר כך את החזייה, ופתאום עצרה והביטה בו מבוישת.
"טוב. מה פה לא ברור?" היא חשבה לעצמה למראה פרצופו המשתומם
"אני רוצה לשכב איתך. אני צריכה לשכב איתך". לרווחתה הוא לא
אמר מילה ורק שיקע את ראשו בין שדיה והמשיך כפי שצריך להמשיך,
ואחר כך הם נרדמו חבוקים.
הם התעוררו באמצע הלילה רעבים להפליא. נוגה עמדה במטבח לבושה
בחולצה ארוכה לבנה וללא תחתונים, והכינה להם סנדוויצ'ים עם
חומוס ופסטראמה בדבש והרבה חרדל דיז'ון עם גרגירים, וגם שמה
חסה כי לא מזמן היא קראה שחסה זו הנשמה של הסנדוויץ', ואז הוא
בא והם עשו את זה במטבח בעמידה כשראשה מונח על השולחן ואחוריה
מופנים אליו, והיא חשבה לעצמה "מה אני אעשה אם שירי נכנסת
עכשיו?"
אבל שירי לא נכנסה וגם לא חזרה לדירה. היא נהרגה בתאונת דרכים
בנתיבי איילון באותו הלילה, ומאז נוגה למדה שתמיד כשהיא נעשית
קצת מאושרת מישהו אהוב חייב למות.