טיסת התפכחות, אני קורא לזה. להקדיש רגע לחשוב ברצינות על איך
להגשים כמה חלומות. רגע, אמרתי ברצינות, לא?
מודה ומתוודה - אני כותב הרבה פחות אפור כשאני טס שיכור.
אני מוצא זאת מעורר, מחדש; במידת מה גם אבק מתנער מפינות
חשוכות בחדרי הלב. אולי, אף הייתי אומר - יוצא ממני משורר.
לרוב הוא בי חבוי, כבוי, שבוי, סמוי, אנוס לשתוק -
ולכן אמליץ גם לכם, קוראיי, לטוס ולשתות.

כשאתה קם בבוקר, מחשבות סתורות, שערות מעורפלות,
דוקא אז הכל הכי ברור וצלול.
כמו בחלומות בהם מוקרן לך על מסך ענק סרט חייך,
הליהוק משתנה והתסריטים דומים.

במכתבים קצרים שלא נגמרים, הכל כבר נאמר,
מה יהיה מחר - הכל אפשר.
הבאתי לך מתנה, זוג עגילים עבודת יד, בעיניי יפהפיים וראויים,
רק כדי לראות תנועה קטנה כלפי מעלה אי שם בזוויות הפה.
לאן כל זה הולך,
ומה אעשה עם העגילים המחורבנים עכשיו.

קצת עצוב שאין לי איש לספר על חלום רע,
איזה שיר שמעתי או מה הלחנתי.
הרבה עצוב שאת עוד חסרה לי.

אני זר בארץ ניכר כמו תמיד -
הגעגוע לידוע, הערגה למוכר.
לא להשבר! לעצמי אומר.

בשעות קשות הטירוף פורץ מתוכי ובקלות עוד יותר,
אין איש מחכה לי, כבר השלמתי.

אתה רואה בחורה מדהימה, יפהפיה
יפה מכדי שתהיה שלך
מסרב להאמין, מתפתה לגעת,
רק כדי להבין שהיא כבר מזמן לא איתך. אולי מעולם לא היתה.

ובכן, תביני, הענין הוא כזה:
ככל שהשנים חולפות כך אני יכול לתת פחות.