לאחר שהמילה האחרונה הוטחה באוויר הוא קם ויצא.
כמה ששנאתי כשהוא עשה את זה.
יצאתי אחריו, ואיך שכף רגלי עברה את מפתן הדלת, נרטבתי מכף רגל
ועד ראש.
איתרתי את דמותו המהלכת בשולי הכביש הנטוש בצעדים כבדים.
מיהרתי אחריו, אבל הוא הגביר את קצב צעדיו ככה שתמיד הייתה
במרחק מה ממנו.
מה לא הייתי נותנת עבור מחשבותיו. יותר מהכל, רציתי לדעת מה
עובר בראשו שעה שהוא מהלך לו באמצע הלילה. רציתי לדעת מה מניע
אותו, מה נמצא בתוכו.
רציתי להבין מדוע קם והלך, רציתי שלשם שינוי הוא יסביר לי מה
קרה שם.
מעל הכל, רציתי אותו. בשלמותו. רציתי להיות מסוגלת להגיד,
''אני מכירה אותו''.
בטח, הכרתי אותו. פיזית, הכרתי בעל פה כל היבט בגופו.
אבל לא ידעתי מה קורה בפנים. מה הוא חושב, מה עבר עליו בחייו -
כלום.
ועדיין, זה לא מנע ממני לאהוב כמו שבחיי לא אהבתי מישהו או
משהו.
בסופו של דבר הוא התיישב על ספסל בפארק מבודד ותחב סיגריה בין
שפתיו הרועדות וחסרות הצבע.
הוא ניסה להדליק אותה אבל הדבר היה בלתי אפשרי במזג האוויר
הנוכחי. הוא ויתר, טמן את ראשו בין כפות ידיו והסיגריה החליקה
מבין שפתיו.
כרעתי לפניו וחפנתי את פניו הרטובות בידיי. דמעותיו התערבבו עם
טיפות הגשם אך לי לא היה ספק שהן שם.
עיניו הירוקות ניצנצו בעצב שעה שאישוניו ריצדו מצד לצד, כאילו
מחפשות תשובות בעיניי.
אבל כיצד יכולתי לספק פתרון כשלא ידעתי מה השתבש?
הצמדתי את שפתי בעדינות אל שפתיו הקפואות, מספקת קצת חום.
לפעמים, רציתי לשנוא אותו. בכל כוחי, רק רציתי להיות מסוגלת
לשחרר אותו. אלוהים יודע, שהכל היה פשוט יותר אם הייתי
מסוגלת.
אבל לא יכולתי. לא יכולתי, ואולי, עמוק בפנים, לא באמת רציתי.