אני שונאת קניות לחגים. כולם שונאים קניות לחגים.
וכולם, בדיוק כמוני, מכריחים עצמם להגיע לחנות הכי גדולה
באזור, בעלת מספר הקופות הגבוה ביותר, ולערוך סבב קניות מוטרף
של 4 וחצי שעות, שבהן כמובן פוגשים את צביקה הספר ומפטפטים על
איומי העירייה לסגור את המספרה.
ביום שני , ה1-12-2003, ערכתי מסע שכזה. שם פגשתי אותו, את
אלון ידידיה.
השמן, בשביל הסופגניות הביתיות הנוראיות שאכין, אזרוק, ואקנה
חדשות ממאפיה בדרך לארוחת החג אצל אמי, עמד על המדף הגבוה,
שאומנם לא היה כזה גבוה, אך לידי אפילו חתול יכול לשמוח על איך
שצמח לגובה. כמובן שההצגה החלה, ואני השחקנית הראשית. קפיצות
קטנטנות ונשיות, לכיוון השמן הבלתי מושג. אנחות קלות בכל
נחיתה, ואפילו מבט פולני המרמז על המצוקה.
אלון הביט בי, ובנעלי הספורט הישנות שלי שהשמיעו ציוץ צורמני
בכל קפיצה וחייך לעצמו חיוך מרוצה. איה, חשבתי לעצמי, עברת
מזמן את גבול הפתטי.
מחשבות אלו לא מנעו ממני להמשיך את התצוגה, ואז החלטתי לקחת
צעד נוסף. צוויץ צוויץ, אני חייבת לקנות נעליים חדשות.
"היי, סליחה?", בקושי יצא לי קול, "אתה יכול לעזור לי להגיע
למדף ההוא - שם?" הצבעתי בנשיות מוגזמת, הוא הנהן במהירות
ולאחר שני צעדים כבר היה מתחת למדף. אני, מדדה אחריו באיטיות,
מסתכלת בהערצה על כל וריד ווריד שעל ידו. הוא פתח את ידי
שהייתה מקווצת כקיפוד מותקף והניח עליה את השמן. כמובן שלא
יכולתי שלא לבהות בידיו והבקבוק נשמט מידי והתגלגל אל מתחת לכל
המדפים, ישר אל הפרוזדור של הקמחים והלחמים. רצתי במהירות
והבקבוק כבר הגיע לפרוזדור שאחריו, של משחות השיניים. תפסתי
אותו באגרסיביות וצוויץ צוויץ - רצתי במהירות בחזרה לפרוזדור
של שמן הסויה. העגלה שלי הייתה מונחת באופן מושלם בדפנות
הפרוזדור ואלון כבר לא היה.
שבועיים לאחר מכן והתמונה של ידיו עדיין לא יצאה מראשי. היו לו
ידיים מחוספסות, עם חתכים ולכלוך מתחת לציפורניים, עם יובש בגב
כף היד, וגם בקצות האצבעות. האגודל הייתה עקומה לאחור והציפורן
שלה שחורה - היה אפשר לחשוב שפטיש לא קטן נפל עליה. היו לו
ידיים של אמן.
ידיי תמיד היו נקיות ומצוחצחות, הציפורניים קצרות אך נשיות,
הכריות רקות כמו משי. תמיד הריחו מצוין, ריח של קוקוס - ריחו
של קרם הידיים שבזבזתי עליו הון תועפות.
בשלוש השנים האחרונות, ביתי - שהיה תמיד מסודר באופן מחריד -
התמלא בצבעים, בקווים לא ישרים וביצירות אומנות. יש כלים על
השרפרף בסלון, והקירות כבר לא מרוחים בצבעי קרם שמנת, אלא
מותקפים בצבעים נועזים.
אתמול יצאתי שוב למסע המפרך של קנית מוצרים לחג וכשחזרתי חיכו
לי על המיטה, עטופות בנייר צלופן, נעלי ספורט סגולות יפהפיות,
עם לשון רכה ושרוכים בצבע סגול לילך.
פתחתי את הארון ושמתי אותן ליד הנעליים הכחולות עם השרוכים
הלבנים משנה שעברה, וליד הירוקות מלפני שנתיים, אלו עם השרוכים
הפרחוניים.
הן כל כך יפות, ככה, בסדרות, אולי בסוף חיי יהיה לי אוסף ענק
של נעלי ספורט, ואנשים יבואו לצלם את הארון שלי, נעלי ספורט
מכל הצבעים, הסוגים והמינים.
אחרי הכל, אני כבר לא יכולה ללכת צעד אחד בלי לשמוע את הציוץ
המציק. |