הרבה דברים לומר לך, במשך השנים.
זה נראה כאילו מעולם לא יכולתי להשמיע לך איך ליבי פועם בחוזקה
בכל פעם שמבטינו הצטלבו.
את היית מעין מלכת רחוב כזו, שכל מי שרואה בה מתפעם מיופיה
המסתתר שם, תחת צעיפים משובצים בחום-שחור ופנים מפוייחות
מלכלוך של חסרת בית המשוטטת בין פחי עירייה מרוקנים.
התקווה הזו שלך למצוא שם דבר מה להשביע את רעבונך למגע, היא
תמיד התפוצצה לך בפנים והותירה עוד שריטות וצלקות של כאב ישן
וכבר כמעט בלתי מורגש.
הרי כולנו מתרגלים בסופו של דבר.

היו לנו שיחות פעם,כאלו שנמשכו עד שציוץ הציפורים הגיע לאוזניי
ביחד עם קרני שמש ראשונות שגרמו לעיניי למצמץ מעט.
זהו בוקר חדש בתכליתם של חיים ריקים.
ואני,אינני אני עוד.
אני מכונה משומנת היטב של זיכרונות אינסופיים וללא תקלות.
ומתי כבר תביני שאין דבר כזה חוסר רגש, זו רק האדישות שמכסה על
כך בארשת פנים אפורה וחסרת הבעה.
אנחנו חולפות זו על פני זו ברחוב ואת אינך מזהה אותי, כאילו
שיערי אינו נשאר בתלתליו השחורים ששרופים קצת בקצוות.
ועיני השקד שלי ושפתיי האדומות מן הכפור השורר ברחוב נסדקות
לפתע, מרגישות את קרירות ליבך כלפיי,
כלפי כולם.

פעם היית יכולה להביט בעיניי בלי להשפיל מבט, היום זה כבר לא
חלק מההווי השורר בינינו.
יש משהו חסר כזה, כמו חתיכה שנעלמה לה עם הזמן.
היום היא מטיילת בשבילים פרחוניים ומכוסים שלווה אמיתית שכזו.
ואני בחיפושים כבר מספר חודשים ארוכים, היא אינה משאירה כל רמז
במקומות בהם טיילתי רק חתמה בדמיוני עננים שנראו בשמיים כמו
זוג שפתיים מנשקות.

היום אוכל רק להודות לך בהנחת פרחים אדומים על מצבה ששמך חרוט
עליה.
פספסתי הזדמנות היום.
וגם מחר.
ובכל יום שיבוא,ההזדמנות ההיא של פעם תשוב לשברני, כמו שרק את
הצלחת בעבר.

החתיכות קטנות מדי מכדי להישבר שוב, עכשיו זה רק מכבש של כאבים
שיעבור וירסק הכל מהכל.