מעניין איך זה מרגיש, להיות באמת "מלכת העולם".
לא נראה לי שיש כזה דבר האמת, אבל מעניין איך זה מרגיש.
האמת שלא בא לי להיות מלכה, מה אני צריכה את על זה הראש שלי,
ועוד של כל העולם? ממש לא . מה שחסר לי.
אין לי שאיפות גדולות, תכלס, אני בן אדם מאוד צנוע.
מה אני רוצה? שיהיה לי הרבה כסף, מישהו חתיך, אחלה עבודה, הרבה
אנשים שמתעסקים רק בי, מה שכולם רוצים, כמו שאמרתי, בן אדם
נורא צנוע.
האמת, כל הבקשות האלו, לדעתי הן בקשות כתוצאה של חולשה מסוימת,
נגיד מישהו מכוער, ירצה לפצות את עצמו ולהיות כמה שיותר מוקף
באנשים יפים שיאהבו אותו, לא בשביל להראות לחברה שהיופי לא
קובע, אלה להראות לחברה שהוא אחד מאותם אנשים יפים רק עם מראה
שונה, בנוסף לכך הוא עושה את זה בשביל ההרגשה הפנימית שלו,
מפצה את עצמו על כיעורו בכך שכל מישהי שהוא היה איתה מושלמת
מבחינת היופי, מסמל לעצמו מן ניצחון כזה למרות על היותו מכוער.

כמו היטלר, אכן כן היטלר, נמוך קומה משופם ומכוער, לדעתי אפשר
לקרוא למראה שלו זוועת עולם.
היטלר שאף להשמיד כל מי שאינו מהווה שלמות
עבורו,יהודים-סטריאוטיפ האף הידוע, שחורים - על היותם שחורים
וכו', בכל מקרה כל מי שאינו שייך לגזע הארי , היטלר זה ששיך את
הגרמנים , לבני העור, לקבוצת ה"ארים" היפיפיים עשה זאת רק
בשביל למשול במדינה יפיפייה, במראה הגיאולוגי, ובמראה
האוכלוסייה. אגב, הוא שאף להיות מלך העולם. רק לידע הכללי.
אבל נפלאות היטלר לא מטרידות אותי ברגע זה, מטרידה אותי השאלה
האם אני אותה אחת מהאנשים שרוצים לפצות עצמם על דבר מסוים שהם
חלשים בו? לא נראה לי.
כי האמת , אני לא חכמה בכל נושא המתמטיקה והכול, אבל אני לא
מסתובבת עם אנשים גאוני המתמטיקה, יש מצב שכן אין לי מושג, אבל
אם כן הם לא מראים לי את זה, תכלס לא בא לי להראות בורה לידם,
למרות שנראה לי שאני עושה את זה בלי שום קשר. פחח איזה פלצפנית
יצאתי.  

קראתי פעם שאנשים אשר יודעים את מועד מותם או הולכים למות בזמן
הקרוב - מאושרים יותר, אבל גם עצובים יותר.
אני יודעת שאם אני אלך למות בקרוב אני לא אפסיד  רגע בחיים,
אני גם לא אבזבז אותו על הבכי והכעס, אני אבזבז אותו על הדברים
החשובים באמת, לא אכפת לי מהטיפולים ולא אכפת לי מהלימודים אני
אתחיל לחיות, לא שאני לא יכולה לעשות את זה עכשיו. אבל אני
פשוט מתעצלת,  קראתי פעם שאנשים אשר יודעים את מועד מותם או
הולכים למות בזמן הקרוב מאושרים יותר, אבל גם עצובים יותר.
אני יודעת שאם אני אלך למות בקרוב אני לא אפסיד  רגע בחיים,
אני גם לא אבזבז אותו על הבכי והכעס, אני אבזבז אותו על הדברים
החשובים באמת, לא אכפת לי מהטיפולים ולא אכפת לי מהלימודים אני
אתחיל לחיות, לא שאני לא יכולה לעשות את זה עכשיו. אבל אני
פשוט מתעצלת,זה כמו שאתה אף פעם לא תנצל כוח, לא תדע שיש לך את
הכוח הזה, אבל ברגע שתצטרך אותו באמת נגיד בשביל להגן על החיים
שלך הוא יוצא, כל המרץ, כך הרצון הזה לחיות פתאום מתגבשים לכוח
חזק בלתי מוסבר אשר נקרא פחד, ועם הפחד הזה אתה מתמודד מול
הבעיה, תמיד אומרים שפחד הוא אויב, לדעתי הפחד הוא חבר, ברגע
שאתה מתמודד נגדו, או להפך איתו . אתה מתחזק יותר .
ככה כמו החיים והמוות, ברגע שנודע לך שנשאר לך עד זמן מסוים
לחיות , מתעורר אצלך הפחד שאתה לא הספקת לעשות כל כך הרבה
דברים וכרגע אין לך כל כך הרבה זמן בשבילם, אותו הפחד מה שגורם
לך להספיק הכול, עד אותה דקה שאתה תמות, אותו הפחד הזה גורם לך
להתחיל לחיות את חייך האמיתיים, בלי מעצורים, בלי חששות, כי
אחרי הכול אתה גם ככה הולך למות אז מה אכפת לך.
זו הסיבה שאני כל כך מצפה שהטלפון שלי יצלצל, שאיזשהו רופא
מסתורי, או הרופא הקבוע שלי יבשרו לי את אותה הבשורה, הבשורה
שנשארה לי רק שנה עד לקץ חיי, הבשורה שתגרום לי להתחיל לחיות.
הבשורה שתגרום לי להרגיש מלכת העולם. אבל בינתיים עד שזה יקרה
אני מחכה, עם אותה שיגרה משעממת ואותו  חוסר חשק לעשות משהו.