ולפעמים אתה נלחם בשיניים למען מטרה אחת, מטרה מוצדקת, מטרה
נעלה (בעינייך, לפחות), מטרה שכל אחד אחר היה מוחה עליה בידו,
טוען שהיא שולית וילדותית ולגמרי בזבוז זמן, אבל אתה יודע שהיא
שווה את זה. את הזיעה, הדמעות, הכאב, הלילות ללא השינה. כי
כשזה יגיע, הו, אותו יום מהולל, אתה תבין שצדקת, שכולם טעו כי
הם עיוורים ורק אתה החכמת לזהות ולהלחם וכעת אתה בא על
פיצוייך, ונחת תבוא עליך.

ולפעמים דווקא כשנדמה לך שהנה אתה כבר שם, פתאום כוח עלום יבוא
ויחטוף אותה מידיך. אתה תביט המום לכמה דקות בידך שרק לפני רגע
אחזה באותו הישג וכעת היא ריקה, תנסה לסנן איזושהי מחשבה צלולה
מראשך אפוף התסכולים, תנסה למקד מבט ולהבין מדוע ואיך והכי
חשוב, האם להמשיך? ואולי זה היה סימן מלמעלה שאתה אכן האידיוט
שכולם חושבים, סתם שקוע בהזיות ורודף אחרי הרוח ועכשיו זוהי
המכה לה היית זקוק כדי לחדול ממסע מיותר זה, אבל אתה עקשן. אתה
תבלע את רוקך, תיקח נשימה עמוקה ותצא שוב למסע התלאות הזה. כעת
זהו עניין של פרינציפ. זה אתה נגד העולם הזה שרוצה למנוע ממך
אושר. כעת, שום דבר אחר לא חשוב. כעת עליך לטשטש את כל מה
שמסביב למען יתר מיקוד על אותה נקודה מזערית שאחרי המשבר נראית
הרבה יותר חשובה.
הכאב כבר מזמן נתעמם והדמעות יבשו, התיק הכבד לא מסיח את דעתך.
אתה מתנקה מכישלונך, מישיר מבט, מתרכז באותה דמות עלומה,
וממשיך לצעוד. ימים, חודשים, שנים. אתה כבר איבדת תחושת זמן,
התנתקת מהעולם, אין לך עניין בחיים האלה אם אין לך אותה.

ואז, יום אחד, תובנה תצוף בך. בין אם מישהו אחר כבר תבע את
מטרתך ובין אם אתה תבין שמסעך אכן היה חסר טעם. אלה שלעגו לך
לא היו עיוורים. הם, החיצוניים הלא משוחדים, ראו את הדברים כפי
שהם באמת והם ידעו כי נלחמת לשווא. ובאותה נקודה אתה מרשה
לעצמך להרפות, בעודך מרגיש איך האדמה נעלמת מתחת לרגליך, איך
הכאב שוב עולה והדמעות מסרבות להפסק. אתה מבין לראשונה את גודל
הקורבן וטובע ברגשות העלבון. אתה מביט בעולם סביבך ומתחבר
למציאות שהיית מנותק ממנה כל כך הרבה זמן. אוסף את שאריות כוחך
ומכין את עצמך לימים הבאים. ימים של אפתיות, ימים של שנאה
עצמית, ימים אפורים ומונוטוניים בהם כל פעולה תובעת ממך מחיר
כבד. אתה מנסה להמשיך, מנסה לשקם את הנפש הפצועה, נאטם לעולם
ומחכה לסיבה להמשיך.

ואולם, אחרי יום, חודש, שנה, אתה עדיין ללא תחושת זמן, אתה
תתעורר בוקר אחד. תחושת העלבון הצורבת שעמדה בגרונך כבר לא
תורגש, אתה תביט החוצה ותשים לב לשמש, לאנשים. אתה תקום
והמחשבה הראשונה לא תהיה על סבלך. ואז אתה תבין, שלמרות הכאב
והייסורים, למרות הפיחות במעמדך בעיני עצמך, למרות הנפילה, אתה
שרדת.