לפעמים אני חולם לעצמי, סתם ככה - על כל מיני דברים. אבל בעיקר
על "מה היה קורה אם..."
אתמול למשל, חלמתי על מה היה קורה אם לא הייתי מת.
מחשבה די משעשעת, האמת.

כי זה ברור שדבר כזה לא יכול לקרות, הרי, אדם שאוכל את עצמו לא
באמת יכול לחזור פתאום לחיים ולהתנדנד בפארק כמו ילד קטן, או
להריח ורדים - סתם כי זה עושה טוב על הלב.
בקהילה שלנו, רק המחשבה על לעשות דברים סתם כי הם כיף - בכלל
לא מתקבלת בעין יפה.  כיף לא באמת מעניין אנשים שאכלו את
עצמם.

אני זוכר את זה טוב, את הרגע ההוא.
זה היה די מוזר - הרגשתי שהטעם מוכר לי מקודם.  אין לי מושג
מאיפה.
התחלתי עם האף. אף פעם לא באמת הייתי צריך אותו.  כולה קצת
ריח, נו מה.  אחר כך עברתי לגב, כי תכלס למי יש כוח לסחוב
דברים מהאפסנאות כל הזמן, וחשבתי שבדוגרי זה אחלה תירוץ - הצבא
לא צריך את האחריות הזו על כאלה שאין להם גב.
כל הזין.

עברו כמה ימים ונורית לא ממש נראתה מעוניינת.  אמנם גם אני לא
בדיוק ניסיתי להתחיל איתה כל הזמן, כי די התביישתי... היא
מושלמת מדי.  אין לה אפילו פגם אחד! ובאמת, באמת שניסיתי
למצוא.  חוץ מזה, אני פשוט יודע שגם אם איכשהו היה יוצא שנהיה
ביחד - כל יום הייתי חושב על זה שאני לא מספיק טוב בשבילה,
וזה משהו שאני לא בטוח שהייתי יכול להתמודד איתו.  אבל בתכלס
זו סתם מחשבה, וגם ככה לא היה קורה איתה כלום. היא לא מחפשת
אנשים כמוני, ובדוגרי היא צודקת, מגיע לה יותר טוב.  מגיע לה
את כל העולם, ולא רק תפוח ופרח כחול.  אז חשבתי על זה, ואם אין
לי את נורית אני ממש לא צריך את הלב שלי, אז החלטתי לאכול גם
אותו.

כשהחלטתי שאני רוצה להיות מפקד, ידעתי שאצטרך להתעלות על עצמי.
עצמי זה לא מספיק - במיוחד עכשיו, כשאין לי גב, ואין לי לב.
אמרו לי זו עבודה קשה, אבל אתה ממש מתאים, ותצליח המון.  מישהו
גם טרח להזכיר שלא יהיה לי יותר זמן לעצמי, ושאני צריך להקריב
הרבה בשביל זה.  גם לימדו אותי שאסור לצחוק כשאתה מפקד, אז
החלטתי לקחת יוזמה ולאכול את הפה שלי - כדי שלא אצחק בטעות.
אבל זה משהו רגיל, חלק מההקרבה שצריך לעשות.  והאמת זה התברר
כמשהו די שימושי - ככה אין לי עכשיו איך להתלונן, או לדבר על
הצרות שלי, והכל נספג פנימה.  עכשיו אני צריך לחשוב על אחרים,
ולא עלי.  הרי זה מה שבחרתי לעשות.

אבל העיניים... אוי העיניים.  באמת ששום דבר לא יכול להשתוות
לטעם, כל כך עסיסי.  איזה כיף גם היה להיפטר מהם סוף סוף.  ככה
לא הרגשתי יותר צורך לבכות, לאחר שלא עמדתי בציפיות של עצמי,
ושל אחרים.  ואחרי שהבנתי, שזה באמת באמת לא בשבילי כל העסק
הזה.
דבר אחד שביאס אותי בכל העניין, זה שלא הצלחתי לאכול את הראש
שלי.  כמה שטויות הוא מייצר, שיהיה בריא...  

והיום חלמתי, סתם ככה - על מה היה קורה אם לא הייתי חולם
וחולם
וחולם