"האמיני, יום יבוא, טוב יהיה מבטיח לך, לחבק אותך, אבוא והכל
אשיח לך"... שרה שרה לה במטבח, מחקה  את קולה הצלול והמדוייק
של יפה ירקוני, המים מזמרים יחד איתה ועם הרדיו. ידיה חותכות
במיומנות את קליפותיו של הקישוא. שיערה השחור, תפוס בקליפס,
משתלשל פרא על מצחה ועל לחייה ועל שפתיה. היא מחתה את הזיעה
וקבוצת שיער סורר ממצחה, ושבה אל הקישואים, חותכת אותם ברינה.

לא שיש לה סיבה טובה כל כך לשיר. למעשה, כבר הרבה זמן שאין לה
סיבה לשיר. אבל היום היא החליטה שהיא צריכה לקחת את עצמה
בידיים. בשביל יוני. היא חייבת לקום, ולהתארגן. ולהתלבש.
ולחזור להיות אמא טובה. והיא קמה בבוקר, ופתחה את התריסים. משב
של אוויר מרענן נכנס לבית שהיה סגור כבר שבועיים.
"בוקר טוב" יוני התעורר. חופש גדול. הוא מרשה לעצמו לקום גם
באחת עשרה.
"בוקר טוב" חייכה אליו שרה, פוסקת משירתה, ממשיכה באותו טון
עולץ שהיה מנת חלקה מאז הבוקר. היא תהיה האמא הכי טובה. היא
תפצה אותו על התקופה האחרונה. לגמרי.
"איזה מצב רוח" רטן לעברה עיניו סדוקות בקורים של שינה. מופתע
מן השינוי שחל בה, פתח את המקרר הוציא את קרטון החלב. שרה
הושיטה לו כוס, הוא התעלם מן המחווה ושתה ישירות מן הפיה.
"להכין לך קפה?" היא שאלה.
"בסדר" אמר כאילו הוא עושה לה טובה גדולה בכך שהוא מאפשר לה
לפנק אותו. שרה שפתה מים על כירת הגז, היא מעדיפה להשתמש
בקומקום החשמלי כמה שפחות. חשמל עולה ביוקר, והוא רק הולך
ומתייקר. החמור, שהיה פעם בעלה, עזב אותה כשיוני היה בן
שנתיים. פעם הוא עוד היה עוזר, נותן מזונות מידי פעם, אבל מאז
שהתחתן והביא ילדים חדשים לעולם, שכח שיש לו בן ישן בעולם.
והמזונות הלכו ופחתו. ובית משפט, מה הוא מבין? כל השופטים אותו
דבר.
"למה את לא משתמשת בקומקום, ייקח למים שעה עכשיו" המשיך יוני
לרטון. שרה משכה בכתפיים, ואמרה שהקומקום מלא אבנית.
"אז תנקי אותה"
"עוד מעט אני אלך למכולת, אני אקנה חומר נגד אבנית"
הרדיו המשיך לנגן את שירי הפלמ"ח הישנים והחביבים על שרה.
ויוני התעסק בו, מעביר תחנות. לא נורא, חשבה שרה, שומעת את
התחנה שמצאה אך בקושי לאחר שעה של חיפושים, נעלמת מן הסקאלה
ובמקומה מילאו את החדר צלילים גלגל"צים רועשים.
"המים רתחו" סנן לעברה יוני, ושרה סגרה את ברז המים, ופנתה אל
הכיריים. מוזגת לספל של יוני את המים ובוחשת יחד עם החלב. יוני
קיבל את הקפה ולקח אותו לסלון. שם הוא פותח את הטלוויזיה.
ובמטבח, שרה מחפשת את התדר שהשתנה, אבל מכל הערוצים נשמעו
רחשים.
אז היא המשיכה לשיר לעצמה שירים של פעם, כמו שהיא אוהבת. בלי
ליווי.  שרה שרה שיר שמח. ככה היו אומרים לה מאז שהיתה ילדה
בגן. וככה כשהיתה בבית הספר. עם קול כמו שלה... אמרה המורה
למוזיקה וספקה כפיים באנחת עונג היא עוד תגיע רחוק. איזה רחוק
ואיזה נעליים.
היא אמא רעה. שוב חזרה המועקה. אין לה אפילו כסף לעוגיות
נורמאליות. היא הניחה כמה ביסקוויטים בצלוחית קטנה, אפילו שעוד
מעט צהריים, והלכה לסלון, לתת ליוני, שיהיה לו מתוק עם הקפה.
יוני הרים אליה את הראש, שוב הוא מופתע, והיא ליטפה לו את הראש
בתחושה של קרבה. כמה הוא גדל. כבר לא ילד. הוא בן 15. והוא
נהיה ענק מיום ליום. והענק לא אהב שהיא מלטפת לו את הראש. הוא
כבר לא ילד, אמר לה.  
"אתה צריך עוד משהו?" היא שאלה אותו. הוא נענע לשלילה בלי
להעיף בה מבט. "תוריד ת'רגליים מהשולחן" הוא עיוות את פניו.
"יוני, תוריד ת'רגליים" חזרה על דבריה, הוא הוריד את הרגליים,
מאבד את העניין התכנית.
"מתי אוכלים?" הוא שאל.
"עוד מעט"
"מה יש לאכול?"
"מרק ירקות"
"איכס מרק בקיץ".
אבל שרה רק מושכת בשפתיה. הירקן הוא היחידי שעוד מוכן לתת לה
בהקפה. בהקפה. הוא נותן לה את כל הירקות הרקובים שנשארים לו.
היחידים שלוקחים אותם הם בעלי הארנבות והשרקנים. והיא. מכינה
מהם ירקות מבושלים, מרק, סלטים. מה שאפשר.
"אני צריך 500 שקל" הוא אומר לה.
שרה אינה אומרת דבר. אין לה הסכום הזה. לפני שעה התקשר עורך
דינו של בעלי הבית. השיק של שכר הדירה חזר. ובלי לבדוק יודעת
שרה שאין לה כיסוי מספיק. אין לה כיסוי בכלל. אין לה כלום
בחשבון. הכל נגמר. היא בולעת את רוקה. מתחמק ממנו, והולכת
למרפסת לתלות את הכביסה.
"שמעת?" הוא אמר אבל היא ממשיכה להתעלם. הרבה כביסה יש לה בסל,
והיא מאוד עסוקה בה עכשיו. יוני הולך אחריה, הוא יורד לחופש
לאילת, עם החברים. הוא צריך כסף. ושרה נושכת את שפתיה, תולה
ג'ינס ליווי'ס שקנתה לו רק לפני חודש, וכבר הוא קרוע. כואב
הלב.  
"אין לי" אומרת שרה בקול מושפל.
"איזה מן אמא את" הוא מטיח בה "שום אחריות אין לך. כלום את לא
עושה כמו שצריך. כל היום במיטה כמו זומבי. המקרר ריק כבר
חודשים. את לא חושבת עליי בכלל." שרה רועדת. "הלוואי שבכלל לא
היית כאן" הוא אומר לה.
"תתבגר כבר" היא צועקת עליו. על עצמה. על אלוהים. "אין לי, אתה
לא מבין!!!"
ולא הוא לא מבין. הוא לא מבין איך פתאום אין לה. "אבל כבר
דיברתי עם החברה. הם הזמינו מקום. אני לא יכול לבטל"
"אתה רוצה חופש?" היא עומדת במקום. עוצרת את העולם. עיניה
מחפשות את עיניו. ופוגשות בהן.
"כן." הוא אומר לה. השניים עומדים זה מול זה. כמו בריקוד איטי
הוא הולך קדימה וגם היא ופתאום היא הולכת אחורה שלושה צעדים,
נתקלת בחומת המרפסת. "אתה באמת רוצה חופש?" הייאוש ניבט מעניה.
יוני מחייך לעברה בעיניים בורקות. ופתאום הוא מבין. היא עושה
עוד צעד אחד לאחור. וקול עמום בוקע מגרון קרוע לרווחה
"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא"

נכתב לכבוד הסדנה הפ"ד: אין דבר