גופינו עירומים
נפש שנינו עירומה
בשני מגשים נפרדים מוטלים גופינו
בשני גופים נפרדים מוטלות נפשותינו
אהבתינו עדיין בנו.
אחד אחת מוחדרים בנו צינורות
אחת אחת מנוקזות הטיפות.
מנועי מגדל הזיקוק החלו בפעולה
הבוכנות נשמעות כרכבת שואה
אהבתינו מובלת לתאי הגזים
בערות מוחלטת. בבחירה.
והנה אנחנו, שנינו
מביטים זה לזה בעיניים, בשפתיים
בגופינו העירומים
פעם אחרונה מביטים, יודעים, זוכרים
כי בחרנו לנקז מתוכינו
את כל הטוב וכל הרע גם יחד.
אחת אחת מגיעות הטיפות למגדל
אחת שלי, אחת שלו.
רוצחים!!!
זעקותיה מהדהדות בקירות המגדל
עת מתאדה האובססיה
עת מתאדה ההתמכרות.
אחת שלי, אחת שלו.
לא!!!
זעקותיה מוצאות דרכן אלינו
דרך צינורות, דרך ורידים
חובטות בנו מבפנים.
חרטה ניבטת בעינינו
שואלים בלי לדבר
מקווים שבחרנו נכון.
אחת אחת נוזלות הדמעות
אחת שלי, אחת שלו.
לאט לאט נוזלת מאיתנו אהבתינו
קצת ממני, קצת ממנו.
והזעקות נחלשות, נעלמות, הפכו אדים.
עוד קצת וזה נגמר
עוד מעט ונשכח.
לכאורה הכל יהיה כתמול שלשום :
נקום, נתלבש ונפנה לדרכים נפרדות
ואהבתינו - היא אדים עכשיו, זוקקה לשמיים.
אחת אחת יצאו המוניות את החניון.
אחת שלי, אחת שלו.
באותו הרגע החלו מתעבים עננים בשמיים
אחד אחד התאגדו לכדי סערה
טיפה טיפה החלו להתדפק על גגות המוניות.
שבוע שלם לא חדל מלרדת גשם.
היתה זו אהבתינו שניסתה לחזור אלינו. |