לתוך התיק את כל חייה ונפשה אורזת
ובעינייה מצתברים שברי דמעות.
שוכחת, מפילה, לא מרוכזת,
היא משאירה בצד תמונות משותפות.

מתוך מקום יושבי ממול לטלוויזיה
אני עושה עצמי כאילו לא אכפת.
הייתה רוצה היא שאומר לה לא ללכת,
שאתווכח או אצעק, אולי אבכה מעט.

טריקת הדלת מבשרת לי שהיא איננה
המפתחות שלה זרוקים על השולחן.
אני מוזג עוד כוס של ויסקי עם קצת קרח,
אפילו אלוהים לא יחזירה עכשיו לכאן.

קריין החדשות מודיע לי שהעולם בסדר,
הוא משקר לי שהכל לא רע כל-כך.
השקט שבחדר נעלם לרגע
כשכוס הויסקי מתנפצת במסך.

אני רוצה לרוץ למדרגות ואחריה
אך נעצר כי אין לי שום דבר לומר.
אני אהיה הרי אותו הבנאדם אליה,
לא מרושע אבל אדיש וקר.

אני נשכב על המיטה, מביט בחושך
ולא שם לב לאן בורח לו הזמן.
זה לא שמה שיש לי ייחשב לגעגוע
אך אילו רק והלוואי הייתה היא כאן.