בערב אני יושבת עם החבר במסעדה, לפחות עכשיו אין מאבטחים בכל
פינה, למרות שאני יודעת שדניאל הופקד כדי לשמור עלי, אחרי
הארוחה אנחנו קופצים אליו לקפה,הוא אף פעם לא בא אלי, הוא אומר
שזה לא כיף עם כל מצלמות האבטחה, את האמת אני מסכימה איתו, אבל
כל הזמן אני מציעה, מנימוס.
באמצע הלילה אני מתעוררת וקמה לשירותים, דניאל זז קצת במיטה,
אני סוגרת את הדלת בשקט והולכת לשירותים, שומעת את המאבטחים של
דודיק מחוץ לדלת, אני מתיישבת על המכסה הסגור של האסלה, סכין
הגילוח של דניאל אצלי ביד, מוציאה את הלהב, מעבירה אותו
בעדינות על היד, פס לבן ודק מצטייר על העור, מעבירה אותה עוד
פעם, כאילו מסמנת את האיזור, פתאום הדלת נפתחת, אני קופצת
בבהלה, דניאל עומד בכניסה לשירותים, אני מנסה להחביא את הלהב
אבל הוא תופס לי את היד ומוציא אותו בכח, "מה את חושבת שאת
עושה?" אני שומעת אותו שואל, כבר חושבת בראש על אלף ואחד
תירוצים, אבל הוא רק מחזיר את הלהב למקום והולך בשתיקה.
אני נופלת בהלם על האסלה, מנסה לחשוב על מה שקרה, עוד לפני
שאני מספיקה לעכל דניאל חוזר, הוא משאיר על המדף מעטפה ועט
ויוצא החוצה, אני פותחת את המעטפה ורואה שזה חוזה פיטורין, אני
מנסה לעכל ורואה שלפינה מהודקת פיתקית קטנה, אני מוציאה את
הפתקית ומסתכלת, זה מדניאל:
"גלית, אני אוהב אותך מאוד, ולא רוצה שיקרה לך שום דבר רע, אם
אני אדע שלא עשיתי הכל כדי למנוע את המוות אני לא אסלח לעצמי
לעולם! דודי ביקש ממני לתת לך את המכתב הזה אם תגיעי למצב כמו
זה, הוא באמת רוצה רק בטובתך, אז תחתמי על החוזה ונסגור עניין,
ניסע לבורה בורה או משהו כדי להירגע.
אוהב דניאל."
בהיתי במכתב בהלם, הסתכלתי על הדלת הסגורה, חייכתי ויצאתי.
