[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלי פלט
/
100 שניות של בדידות

"גלית תחתמי לי"
"זו גלית זכאי, בואי נלך לבקש חתימה".

המאבטח נצמד אלי, אני מחייכת ומחלקת כמה חתימות, אני רואה
שהילדות לא מוותרות, סימון קטן למאבטח ואני מאחורי הקלעים, גם
כאן הוא לא עוזב אותי, נמאס לי שהוא עוקב אחרי כל הזמן, אני
רוצה להיות קצת לבד.

אני נכנסת לשירותים, סוף סוף קצת שקט, רואה את הצללית שלו
בחוץ, כל חצי דקה לוחצת על הבאזר, שלא ידאג, אחרי אין ספור
מטפלים החליט האמרגן שלי שאני צריכה ליווי צמוד, אפילו
בשירותים אין לי שקט, זה לא שניסיתי אי פעם להתאבד, אף פעם לא
הייתי מספיק זמן לבד בשביל לנסות, אפילו בחדר יש לי מצלמות,
כדי להתלבש אני צריכה להיכנס לחדר מיוחד שיש בו מכשירים
שבודקים את התנועה שלי, כדי שלא יקרה כלום.
האמרגן שלי דואג לכל דבר קטן שאני מבקשת, כדי שאני לא אחשוב על
התאבדות, הוא לא יפגע במקור פרנסה שלו, רק דבר אחד הוא לא נותן
לי, למרות שזה הדבר שאני רוצה יותר מכל, מאה שניות ביקשתי, לא
יותר, דקה וארבעים זה כל מה שאני רוצה.
דודיק, האמרגן, אומר שהוא לא יכול, "זה בדיוק פרק הזמן שצריך
כדי לגרום לנזק רציני" הוא אומר.





בערב אני יושבת עם החבר במסעדה, לפחות עכשיו אין מאבטחים בכל
פינה, למרות שאני יודעת שדניאל הופקד כדי לשמור עלי, אחרי
הארוחה אנחנו קופצים אליו לקפה,הוא אף פעם לא בא אלי, הוא אומר
שזה לא כיף עם כל מצלמות האבטחה, את האמת אני מסכימה איתו, אבל
כל הזמן אני מציעה, מנימוס.

באמצע הלילה אני מתעוררת וקמה לשירותים, דניאל זז קצת במיטה,
אני סוגרת את הדלת בשקט והולכת לשירותים, שומעת את המאבטחים של
דודיק מחוץ לדלת, אני מתיישבת על המכסה הסגור של האסלה, סכין
הגילוח של דניאל אצלי ביד, מוציאה את הלהב, מעבירה אותו
בעדינות על היד, פס לבן ודק מצטייר על העור, מעבירה אותה עוד
פעם, כאילו מסמנת את האיזור, פתאום הדלת נפתחת, אני קופצת
בבהלה, דניאל עומד בכניסה לשירותים, אני מנסה להחביא את הלהב
אבל הוא תופס לי את היד ומוציא אותו בכח, "מה את חושבת שאת
עושה?" אני שומעת אותו שואל, כבר חושבת בראש על אלף ואחד
תירוצים, אבל הוא רק מחזיר את הלהב למקום והולך בשתיקה.

אני נופלת בהלם על האסלה, מנסה לחשוב על מה שקרה, עוד לפני
שאני מספיקה לעכל דניאל חוזר, הוא משאיר על המדף מעטפה ועט
ויוצא החוצה, אני פותחת את המעטפה ורואה שזה חוזה פיטורין, אני
מנסה לעכל ורואה שלפינה מהודקת פיתקית קטנה, אני מוציאה את
הפתקית ומסתכלת, זה מדניאל:
"גלית, אני אוהב אותך מאוד, ולא רוצה שיקרה לך שום דבר רע, אם
אני אדע שלא עשיתי הכל כדי למנוע את המוות אני לא אסלח לעצמי
לעולם! דודי ביקש ממני לתת לך את המכתב הזה אם תגיעי למצב כמו
זה, הוא באמת רוצה רק בטובתך, אז תחתמי על החוזה ונסגור עניין,
ניסע לבורה בורה או משהו כדי להירגע.
                                          אוהב דניאל."

בהיתי במכתב בהלם, הסתכלתי על הדלת הסגורה, חייכתי ויצאתי.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"סליחה ילד, מה
השעה?"

"שש ורבע, ואני
לא ילד, אני תות
שדה"


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/9/08 21:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלי פלט

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה